שיעורו של הרב ירון עסק בשאלה האם מותר לשמוח במפלתן של רשעים. ראינו מספר מקורות בחז"ל ומהתנ"ך שמהם משמע שאין לשמוח בנפילתו של האויב, כגון דברי הפסוק 'בנפול אויבך אל תשמח', ודברי הגמרא 'מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?', ודברי ברוריה אשתו של ר' מאיר 'יתמו חטאים מן הארץ' - חטאים ולא חוטאים.
אבל כנגד זה ראינו מקורות בחז"ל אשר לפיהם כשמדובר באויב שאינו יהודי מותר וצריך לשמוח. ראינו שאת הפסוק 'בנפול אויבך אל תשמח' יש לראות ע"פ הקשרו בספר משלי, ובו מדובר בפניה לרשע שלא ישמח בנפול הצדיק 'כי שבע יפול צדיק וקם', ואף שמענו הסבר חדשני לגבי דברי חז"ל 'מעשה ידיי טובעין בים' שאולי אינם מתייחסים למצרים (שעדיין לא טבעו בשלב זה) אלא לבני ישראל שהיו הולכים בבוץ, והקב"ה אמר שזה עדיין לא הזמן לומר שירה, אלא רק לאחר שבני ישראל יעברו והמצרים - ואז גם המלאכים וגם בני ישראל אומרים שירה.
שיעורו של רענן פארן, בן הקיבוץ, תלמיד בישיבת עיר דוד היה בנושא: הספרות בכתבי הראי"ה קוק. התחלנו במכתבו של הסופר אז"ר למערכת עיתון "הניר", בטענה שעל הספרות העברית להיות שונה מהותית מהספרות הכללית. לעומתו טען הרב קוק שההפרדה בין ספרות הקודש לבין ספרות החול אינה נכונה לחיים היהודיים שלנו בארץ ישראל. בגלות צמצמנו את עולמנו, בעל כורחנו, אבל כאן בא"י הספרות צריכה להקיף את כל הרעיונות, הדעות, הרגשות והשאיפות בפרוזה ובשירה. האידיאל הוא החיבור שבין קודש לחול, שלא תהיה הפרדה בין בית המדרש לבית העסק. בימינו "מתגלה בכנסת ישראל צבעה העצמי, הולכים הכוחות ומתפתחים, הולכת ושבה לה החכמה, הגבורה, היושר והטהרה הפנימית ... כבר יש לה ארץ, שיש לה שפה, ספרות, שיש לה צבא".