דוגמא אישית
בשיעורו של הרב ירון עסקנו בכעס כאמצעי חינוכי. בחננו את מעשה שבירת הלוחות של משה רבנו: האם היה זה מתוך התפרצות של כעס, או מעשה מחושב ומתוכנן? ראינו את דברי ה'משך חכמה' שהסביר כי משה תכנן את שבירת הלוחות ועשה זאת דווקא לעיני בני ישראל בכדי ללמד אותם שאין קדושה עצמית בחפצים אלא רק מכוח ציוויו של ה'.
ראינו כי מידת הכעס היא אחת המידות הבודדות שבהן הרמב"ם אומר שיש לנטות לקיצוניות השניה, אך יחד עם זאת לפעמים כאמצעי חינוכי צריך להראות פרצוף כועס לילדים או לתלמידים.
יחד עם זאת ראינו את מידת הסבלנות המדהימה שחז"ל מתארים על ר' פרידא שלימד תלמיד שבימינו מן הסתם היה מאובחן כבעל דיסלקציה חמורה מאוד.
לסיכום ראינו את דברי של הרב שלמה וולבה שאומר שפעמים רבות אנחנו כמחנכים משתמשים במידות פסולות של קנאה, כעס, גאוה, רדיפת כבוד וכו' - אך מציירים זאת כאילו אנחנו בעצם מחנכים, ובאמת זו רמאות עצמית שיש להיזהר ממנה.
לוי נחום (מנהל בי"ס ממ"ד באלעד, נחלאי לשעבר אצלנו) אתגר אותנו בהשוואת חזון בה"ד 1, ביה"ס לקצינים של צה"ל, לדרכו של אברהם אבינו. הרעיון שלוי פיתח נכון בכל הדורות, בישראל ובעולם, בבית הספר ובמשפחה. אומר גדעון (שופטים ז' י"ז) לישראל: "ממני תראו וכן תעשו" וכך גם אומרת כרזה על מגרש המסדרים של בה"ד 1. יוסי שריד בזיכרונותיו כשר חינוך מנסח אותו: "אם הדוגמא האישית של מנהיגים, הורים ומורים קיימת ונוכחת – אין צורך בחינוך; ואם אין דוגמא אישית – אין חפץ בחינוך."
אברהם טורח הרבה בשביל אורחיו: "ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב" ומיד אחרי כן "ויתן אל הנער" (בר' יח ז). לבגמרא דורש רב יהודה בשם רב, שבני ישראל נענשו על כך שאברהם שלח את הנער (הוא ישמעאל) לקיים את המצווה. רש"י מתרץ: "זה ישמעאל, לחנכו במצוות". על ידי הדוגמא האישית היה אברהם מלמד את בנו בדרך יותר נכונה הכנסת אורחים מה היא. זו כל תורת החינוך: הקניית הרגלים, דרכי חשיבה והתנהגות, פיתוח המידות, האופי והכישורים הרוחניים, ולא הקניית ידע והשכלה.