בשיעור של הרב ירון עסקנו בסיפור עלייתו של הלל מבבל לארץ ישראל ועלייתו לגדולה סביב אירוע שהיה בערב פסח שחל בשבת. ראינו את המעשה האצילי שעשו בני בתירה שויתרו על כבודם כשהבינו שהלל באמת היה גדול מהם בתורה, אבל ראינו קצת גם את מה שהיה כתוב בין השיטין: זלזול גדול של בני ארץ ישראל ביהודים שבאו מבבל, ויהירות שגורמת לנשיאים לא לדעת את מה שפשוטי העם יודעים.
ראינו, אולי, את הרקע לכמה מדבריו של הלל, כגון: 'אל תפרוש מן הציבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך' ו'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו'.
בשיעור השני למדנו עם הרב צבי שינובר מנחלים. עסקנו בשאלה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?" לכאורה התשובה לכך ניתנת בהגדה: "על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ". אבל במקום אחר בהגדה אנו אומרים: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים". זאת אומרת שבכל שנות עבדותם אכלו בני ישראל מצות. ראינו גם שהציווי לאכול מצות קדם ליציאת מצרים, ומסתבר שהוא לא היה אילוץ של יציאת מצרים, אלא להיפך: יציאת מצרים דווקא גרמה לבעיה בקיום מצוות אכילת המצות, כי בגלל החיפזון לא הספיקו לאפות את המצות עוד במצרים. הפתרון של בני ישראל היה שהם צררו את הבצק בבגדיהם (ולא העמיסו אותו עם שאר הציוד על החמורים) כדי שיוכלו ללוש אותו כל זמן שהם הולכים ממצרים לסוכות. הם אפו את המצות בסוכות, אבל הבצק לא החמיץ למרות הזמן הרב שחלף, מכיוון שבכל הזמן הזה הם לשו את הבצק.
בהמשך עסקנו בהיבט הרעיוני של המצה. מסגרת החיים בנויה מפתיחות ומסגירות, מטוב ורע, מאיזון וממינון נכון, החיים מורכבים מחמץ ומצה. בפסח, זמן היציאה מעבדות אנו מחויבים רק במצה, עדיין איננו יכולים לאכול חמץ. במעבר שבין עבדות לחרות, בתפר שבין הזמנים השונים קיים חשש שלא נהיה באיזון, שלא נדע להבדיל בין חמץ ומצה ולכן הציווי "לא יראה ולא ימצא". אבל אחרי שבעה שבועות, עם קבלת התורה בסיני בחג השבועות, לא רק שמותר לאכול חמץ, אלא שהוא אפילו יכול - בניגוד לכלל של כל השנה - להפוך להיות חלק מקורבן מנחה: "לחם תנופה שתיים ... חמץ תאפינה". בשבועות, עם קבלת התורה, המסגרת קיימת ואז כבר אפשר להבחין בין החמץ למצה וזהו התפקיד והייעוד שלנו.