שיעורו של הרב ירון עסק בשאלת העמידה בצפירה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה וביום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה.

 

הסיבה שישנם אנשים שנמנעים מעמידה בצפירה היא משום שהדבר נתפס כ'חוקות הגויים'. עסקנו במקורות האיסור לנהוג כחוקות הגויים ובהסתייגויות השונות בחז"ל ובפוסקים לאיסור זה.

ראינו כי בספרי ההלכה ישנם שני קריטריונים לאיסור הליכה בחוקות הגויים: מנהג אשר יש בו סממן של פריצות וכדומה, או מנהג שטותי שאין לו כל הסבר רציונאלי מלבד העובדה שנהגו כך הגויים. ואולם, מנהגי אבלות שנועדו לתת כבוד לנפטרים אין בהם משום מנהגי הגויים, ואין בהם איסור.

מסיבה זו אין מניעה לשים פרחים על קבר, או לענוד סרט שחור בהלוויה וכדומה - למרות שמדובר במנהגים שהתחילו באומות העולם.

לכן אין כל מניעה לעמוד דום בצפירה לזכר הנופלים, בנוסח של 'וידום אהרן', אם כי ודאי תהיה זו תועלת גדולה יותר לעילוי נשמתם לנצל את הזמן הזה לאמירת פרקי תהלים או משניות לזכרם.

 

 

נושא השיעור השני: 'מחשבות על יום הזיכרון'.

גדי הרטום עסק בשאלה: למה הקשר והרגש שלנו ליום הזיכרון חזק ועמוק הרבה מעבר לעניין המשפחתי/אישי, לזיכרון, להכרת התודה, לכך שאנו חייבים לנופלים את קיומנו?

מלחמות ישראל הן, כדברי הרב קוק: "מהלך עבודת הקודש של העם כולו", כשעם ישראל יוצא למלחמה הוא נלחם כציבור על האמת, על עשיית רצון ה', על תיקון עולם במלכות ש-די עד שיתקיים "ובלע המוות לנצח". המניע ליציאה למלחמה אינו רק פתרון בעיה עכשווית ספציפית.

 

גט הכריתות שכותב כל היוצא למלחמת בית-דוד, הוא כדי לאפשר ללוחם ניתוק מסביבתו האישית, כדי שיוכל להתמסר לצרכי הכלל. כותב הרב טאו: "במלחמה אנו מפסיקים להיות פרטיים. אנחנו נהיים ציבוריים, כלל ישראלים". מתגלים בלוחם הערכים הראשוניים הטבועים ביהודי, למרות שיתכן ורוב חייו הוא אינו מודע ואינו מגיע לרבדים האמיתיים של האמת בנפשו. "קידוש השם שמתגלה במלחמה אינו חזיון חולף-עובר, זו המציאות היותר מוחלטת. האמת לאמיתה של כל יחיד ויחיד בישראל".

 

יום הזיכרון מחבר אותנו לנופלים שהם אבוקת האש של האמת.

ביום זה עם ישראל כציבור, נפגש עם מעמקי הנפש וההזדהות מביאה לשמחה של חג העצמאות.