בשיעורו של הרב ירון עסקנו בשאלת מנהיגותו של משה רבנו.

לאחר שבשבוע שעבר ראינו את התכונות הנדרשות ממנהיג, הפעם בדקנו כיצד באו הדברים לידי ביטוי באירועים שעברו על עם ישראל בהיותם במדבר. ראינו כי בתחילת הדרך משה רבנו משדר בטחון גבוה ותגובה מהירה, ואילו בהמשך - בכל פעם שישנה התמרמרות החוזרת על עצמה - משה כביכול מוותר על יכולת המנהיגות שלו, ומעביר את השרביט לקב"ה או למישהו אחר.

הסברנו שהדבר קשור לכך שהוא מעוניין להעביר לעם ישראל את המסר שהוא לא זה שהוציא אותם ממצרים, וכי הם צריכים להתארגן לתקופה שבה הם יהיו בלעדיו, ולכן אין הוא רוצה שהקשר עם הקב"ה ייעשה דווקא דרכו.

ההצלחה הגדולה של משה, לפי זה, היתה כאשר בפרשת השבוע עם ישראל נתקל בחויה קשה מאוד: מלחמה שבה הם הפסידו ונלקחו שבויים. תגובתם של עם ישראל לא היתה לפנות למשה אלא לפנות ישירות לקב"ה, לנדור נדרים ולצאת למלחמה. מבחינתו של משה זה מהווה את ההצלחה הגדולה ביותר של המנהיגות שלו, ועכשיו הוא יכול להעביר את השרביט הלאה ליהושע, שיזכה להכניס אותם לארץ ישראל.

 

 

 

הרב מאיר רוזליו, מנהל חט"ב בישיבת 'למרחב' הכניס אותנו לעולם החסידות, לתורתו של ר' נחמן מברסלב המבוססת על הקבלה. משנתו מאוד עמוקה רחבה ומקיפה, המוטיב המרכזי הוא חיפוש האמת, תכלית האדם והקשר התמידי והבלתי אמצעי עם הקב"ה. מסריו של רבי נחמן מועברים בעזרת סיפורים - משלים כשבתוכם אמירות ופסוקים ומצריכים לימוד מעמיק כדי להבינם.

'אין יאוש בעולם כלל' בצד הרוחני אין מציאות של יאוש. לא משנה מה היה, לא משנה מה המצב הרוחני עכשיו, התשובה והשאיפה  לקב"ה יוליכו אותך קדימה.

'היצר הרע רוצה את היאוש שנוצר מהעבירה יותר מאשר את העבירה עצמה' המצווה מלשון צוות, מחברת אותנו לקב"ה. העבירה מלשון עובר, מרחיקה מהקב"ה. האדם המיואש מתרחק מהקב"ה, נעצרת התקדמותו הרוחנית ולכן הוא חש בדיכאון וביאוש.

'אין יאוש - יש שמחה' - השמחה ממלאת את הריקנות הפנימית.

'אם אדם מרגיש שהוא לא בשמחה, יעשה כל מיני תחבולות ובלבד שיכנס לשמחה' ומתוך משפט זה נובעים הריקודים והשירים, כדי להגיע לשמחה הפנימית ולהתקדמות בעבודת ה'.