בשישי ערב פר' כי-תבוא בשיעורו של הרב ירון עסקנו בסליחות.

מנהג אמירת הסליחות - שאין לו שום מקור בש"ס, התחיל בתקופת הגאונים וזו דוגמא יחידה לתפילה שלמה שנוספה עם זמן וסדר קבועים, ואפילו קדיש לפני ואחרי - ממש כמו המבנה של תפילות החובה. הרב סולוביצ'יק כותב שבדרך כלל אסור להוסיף תפילות מדעתנו, וכאן, כחלק מתחושת 'המלך בשדה', אנו מרשים לעצמנו להוסיף תפילה מדעתנו.

ואולם, ראינו שישנו ויכוח גדול בין הפוסקים על חלק מפיוטי הסליחות, עד כדי כך שהיו פוסקים שאמרו שהניסוח של חלק מהסליחות גובל בעבודה זרה! הכוונה לאותן סליחות שבהם אנו פונים למלאכים במקום לפנות ישירות לקב"ה, כגון הפיוט: 'מכניסי רחמים', הפיוט 'מלאכי רחמים' והחרוז 'מידת הרחמים עלינו התגלגלי'. ראינו כי היו פוסקים שהציעו לעשות שינויים קלים בפיוטים אלו כדי שלא תהיה בהם פניה ישירה למלאכים.

יחד עם זאת התמודדנו גם עם השאלה האם ראוי ללכת לבתי קברות ולבקש מהצדיקים שיתפללו בעבורנו. ראינו שיש פוסקים שהתירו זאת ויש פוסקים שאסרו זאת, וכי הטוב ביותר הוא לפנות לקב"ה ולבקש ממנו שייענה לתפילותינו בזכות מעשיהם של הקבורים כאן, שאנו לומדים ממעשיהם ומשתדלים לחקות אותם.

 

עם מרגלית קוטב, אשתו של יוסי וכלתם של חדווה וישראל ז"ל למדנו על ספר יונה. הספר התמציתי ביותר של הנפש האנושית על כל מורכבותה. כתוב בקיצור ובדרמטיות.

יונה בורח לתרשיש המקום הכי רחוק, לא מתמודד ויורד למטה - ליפו, לים. בתחילת הספר שלושה מוקדים: סערה חיצונית שה' מביא על הים, סערה נפשית של המלחים בחיפוש אחר הא-לוקים שיעזור וחיפוש האיש שגורם לסערה, ויונה שבורח ונרדם.

יונה בוחר להיענש ולהיזרק לים. האם זה יונה בגדלותו? או בבריחתו אל 'טוב מותי מחיי'? יונה הוא כמו סערה, ללא אמצע, בקיצוניות בעקשנות ללא חמלה וללא פשרות.

למידת הספר מביאה לחוויה של חיפוש משמעות, של שאלות: ממה בורחים? מאיזו בשורה? מאיזו שליחות? הספר מוביל לטלטלות אל הבלתי ידוע, אל מקום הפכפך ובלתי ברור בחיים לחתירה כדי להגיע לאמת.

התשובה היחידה בספר יונה היא גילוי האמת האמונה באל אחד.

 

 

ערב פר' ניצבים, במפגש האחרון שלנו לשנת תשס"ח, בשיעורו של הרב ירון עסקנו בנושא שמיטת כספים ופרוזבול. תחילה ראינו את יסוד עניין שמיטת כספים, והסברנו את זה כחלק מהניסיון לצמצם פערים כלכליים בחברה.

אחר-כך ראינו את תקנתו של הלל, וראינו מחלוקת האם התקנה הזו עוקרת את מצוות שמיטת כספים, או רק מרחיבה אפשרות שהיתה קיימת לפני כן - של מסירת שטרות ההלוואה לבית דין.

אח"כ ראינו כיצד פוסקים השולחן ערוך והרמ"א את עניין שמיטת הכספים (למרות שענייני השמיטה כלל לא נכנסו לשולחן ערוך), וראינו את יסוד ההבדל בין הפרוזבול של האשכנזים לפרוזבול של הספרדים - שהאשכנזים מחתימים פרוזבול בפני בית דין גם אם אינם מומחים, ואילו הספרדים מצריכים דווקא בית דין מומחים, אם כי אין צורך לחתום את הפרוזבול דווקא לפניהם.

לסיום ראינו את דבריו של הבן איש חי, אשר כתב שלמרות שישנה אפשרות לעקוף את שמיטת הכספים ע"י פרוזבול ראוי לעשות את המצווה הזו - ולו בסכום מועט - ע"י הלוואה שתישמט.

שמענו על הרעיון של ארגון 'פעמונים' לשלב הלוואה עם צדקה לעניים, וראינו כי החיסרון שבשיטה הזו הוא שהמלווה אינו זוכה לומר את המשפט 'משמט אני'. הצעתו של הרב ירון היתה שהוא יקבל הלוואות עד ראש השנה, ולאחר ראש השנה יחזור לכל מי שנתן לו הלוואה ויציע את הכסף בחזרה. כל אחד מהלווים יאמר 'משמט אני', ובכך יקיים את המצווה. הרב יאמר 'אף על פי כן', ואז הלווה יכול לקבל את כספו בחזרה או לסרב. אם הוא יסרב - הרב ימסור את הכסף שיצטבר לצדקה.

 

נחמיה רפל, מזכ"ל הקבה"ד, בחר ללמוד את התשובה לשאלה האם יש להזכיר לציבור בבית הכנסת שאין לדבר בכל זמן התקיעות? לבירור התשובה התמקדנו בשתי מצוות קצה שלכאורה סותרות אחת את השנייה: מצד אחד "הוכח תוכיח" ומצד שני "הנח להם לישראל". עד מתי מזהירים ומורים הלכות וממתי מעדיפים "שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין"?

התשובה היא שזה תלוי באיזה מצב מדובר. ראשית יש לבחון האם מדובר במצוות מפורשות בתורה, או מצוות שרק רמוזות בתורה אך מפורשות בידי חכמים. כמו כן יש לבחון האם תתקבל התוכחה שלנו או לא? האם אלו פורקי עול לגמרי או אוהבך שהוא עמך בתורה ובמצוות? האם מוכיחים ברבים או רק ביחיד? האם בשעת מעשה או אחריו?

 

 

 

שנה טובה ומבורכת

הרב ירון ועירית הלוי