בשיעורו של הרב ירון עסקנו בגבולות

כיבוד אב ואם ובכוחה של הקללה.

ראשית, שאלנו כיצד התחתן עשיו עם שתי נשים שהיו

למורת רוחם של הוריו, וענינו כי הוא ודאי הסתמך על שו"ת המהרי"ק (שבעקבותיו נפסק גם בשולחן ערוך) כי בעניינים אלו אין חובה לשמוע בקול ההורים. הורים שמתנגדים לנישואי בנם או בתם לבחיר לבם, אינם יכולים לכפות את דעתם מכוח מצוות כיבוד אב ואם. מצוות כיבוד אב ואם לא צריכה לבוא על חשבונם הכלכלי של הבן או הבת, ובודאי שלא על חשבון חיי המשפחה או הזוגיות שלהם.

יחד עם זאת ראינו כי בשנה הראשונה שלאחר פטירת האב צריך לומר בכל פעם שמזכירים את שמו - "הריני כפרת משכבו", ורש"י הסביר שהכוונה היא שהצאצאים מוכנים לקבל על עצמם כל רעה שהיתה אמורה לבוא על אביהם בעולם האמת. שאלנו מדוע עליהם לקבל על עצמם מחייבות כזו. ראינו כי ישנם פוסקים שהסבירו שהמשפט הזה אינו דין מחייב, אך יש שהבינו זאת כפשוטו וכתבו שאמנם כשמדובר בכיבוד אב ואם בחייהם - הדבר לא צריך לבוא על חשבון הצאצאים, אבל כשמדובר בכיבוד אב ואם שלאחר מותם - זה יבוא גם על חשבון הצאצאים.

כמו כן עסקנו בשאלה מהי הקללה שממנה פחד יעקב, והאם ניתן להעביר את הקללה שהיתה מיועדת אליו - על רבקה, כפי שהיא הציעה (לפחות לפי אחד הפירושים).

 

 

ד"ר לביופיזיקה ינאי עופרן יצר עם חברו ד"ר להיסטוריה אורן הרמן את סידרת הטלוויזיה "אז הרצל אמר" תוכניות העוסקות בזהות הישראלית. בשיחה עמנו התמקד ינאי בשאלת התוויות והחוויות הסוציולוגיות שמייצגת הכיפה, ובשינוי שעוברת חברת הרוב הישראלית.

הזרם האורתודוקסי בנה סביבו את חומות הדת כדי להבדילו מהעולם החילוני והרפורמי, והאדם הפרטי צריך להחליט האם הוא 100% דתי ובפנים או שלא ואז הוא בחוץ.

ד"ר עופרן (נכדו של פרופ. ישעיהו ליבוביץ) הבדיל בין מה שמתרחש באמריקה ובמדינות ערב, שבהם הדת היא נחלת הרוב, גם אם אינה מחייבת בהתנהגות היומיומית את כולם, לעומת מה שקורה באירופה, אשר בהן הדת מוצנעת ומוחבאת, ורק מיעוט מזהה את עצמו בפומבי מבחינה דתית.

מדינת ישראל הוקמה, בעיקר ע"י הזרם האירופאי, ולכן הדתיים היו מיעוט. ואולם, מתחילת שנות ה-80 מסתמנת בחברת-הרוב הישראלית מגמה הדורשת ומצמיחה זיקה לדת. מנחם בגין בכהונתו כראש-הממשלה שיקף את התהליך כאשר דיבר על אמונתו.

לטענתו, אנו עוברים למצב שבו חלק גדל והולך מהחברה מקבל על עצמו התנהגות או סממנים דתיים, ולכן אין טעם שהחברה האורתודוקסית תמשיך להתנהג כחברת מיעוט מתגוננת.

לטענתו של ינאי הממסד הרבני עדיין לא מקבל את השינוי, ולכן אינו מתמודד עם חברת הרוב שמכילה בתוכה דעות ודיונים שמערערים על מוסכמות.

הכיפה השקופה היא של אנשים המגדירים עצמם דתיים אבל לא רוצים להיות מסומנים ככאלו.

 

 

ובשבוע הבא, נושא קרוב,  אפשר ביחד - מציאות או חלום?

רעיה אפנר ממדרשת אורנים, יוזמת ומובילת אב"י בשביל ישראל