בשיעורו של הרב ירון עסקנו בשאלה של נתינת שלום איש לרעהו. ראינו כי בעבר היו אומרים שלום תוך כדי אמירת שם ה', כפי שעשה בועז בשדהו, והיתה זו תקנה מיוחדת שלצורכה התירו להשתמש בשם ה'. ואולם, ראינו כי בעצם גם היום, כשאנחנו מברכים האחד את השני לשלום, אנחנו מזכירים את שם ה' כי המלה 'ש-לום' היא אחת משמותיו של הקב"ה.

מכאן עסקנו בשאלה האם מותר לברך אחד את השני לשלום בבית המרחץ, והאם מותר לקרוא לאדם שזהו שמו. ראינו כי ישנם פוסקים שאסרו את הדבר, אך ישנם פוסקים שכתבו שאם האדם אינו מתכוון לשם ה' אלא רק לפירוש הידוע של המלה שלום, כפי שמצוי פעמים רבות גם בתנ"ך ובתפילות, אין זה שמו של הקב"ה, ומותר לומר זאת גם בבית הכסא ובבית המרחץ. ואולם, כתבו הפוסקים שאכן ראוי להחמיר ולהשתמש במלים אחרות או בשפות אחרות ולא להזכיר את המלה עצמה, שכן אותה מלה משמשת גם כאחד משמותיו של הקב"ה.

 

הרב צחי הרשקוביץ ענה בשיעורו על השאלה מה חשיבות עצתו של יתרו ולמה פרשה זו נכתבה בתורה לפני מתן תורה. יתרו רואה כי משה עסוק עם העם מבוקר ועד ליל. לשאלתו עונה משה כי העם בא אליו לשלושה דברים: " לדרוש אלוקים", "ושפטתי", "והודעתי את חוקי האלוקים". כדי להקל על משה יתרו מציע לו כי ימנה תחתיו שופטים והוא - משה - יעסוק רק בדברים הגדולים.

ואכן משה ממנה שופטים ונשאר לשפוט את הדברים הקשים (להבדיל מהקטנים). ואולם, בניגוד למה שמקובל לחשוב, משה מקבל מיתרו רק את הפן החיצוני של הצעתו, ולא את העיקר. הרעיון של יתרו היה שמשה ישמש מתווך בין העם לאלוקים ולא יתעסק במשפטים אלא רק במקרים חריגים מאוד. אבל משה אומר שתפקיד המשפט העברי אינו רק להסדיר את מערכות היחסים בין האנשים כי אם להביא את נוכחותו של הקב"ה לכל סדרי החיים ולא רק בדברים הגדולים.

סיפור יתרו נכתב בתורה לפני מתן תורה כי תכליתה של התורה היא ללמדנו שהקב"ה נוכח בכל. חייבים לקבל את השראת השכינה לפני קבלת התורה. תכליתו של המשפט העברי אינה למצוא פתרון בלבד אלא למנוע את היווצרות הסכסוך לעקור מהשורש את הרע.

 

 

בשבוע הבא נלמד עם הרב אהרל'ה מאירוביץ, ראש אולפנת צפירה

בנושא: המשמעות האמונית של החטא