בשיעורו של הרב ירון עסקנו בתפילת 'אנא בכח'.

תפילה זו, שמיוחסת לר' נחוניא בן הקנה, חשובה בעיקר בגלל ראשי התיבות שלה. בראשי התיבות

 הללו טמון אחד משמותיו של הקב"ה - וזהו השם בן 42 האותיות. ראינו את דברי הגמרא שישנם שמות שונים לקב"ה - והכוונה לאופן שבו הוא מתגלה בעולם. ישנו שם בן ארבע אותיות, ישנו שם בן 12 אותיות, ישנו שם בן 42 אותיות, וישנו שם בן 72 אותיות. ראינו כי צירופי השמות הללו יש בהם קדושה, וכי כבר בימי חז"ל כתבו על הכוחות הטמונים במי שמבין את השמות הללו.

השם, בן 42 האותיות, נחשב לשם שבו ברא הקב"ה את העולם, ומקורו בפסוקים הראשונים של בריאת העולם (אם כי איננו יודעים כיצד בדיוק הוא יוצא מפסוקים אלו). תפילת 'אנא בכח' נאמרת בעת מעבר מעולם לעולם - כגון בקריאת שמע על המיטה (שהרי בשינה יש 1/60 ממיתה), בלויית המת, בכניסת שבת (אז יורדת אלינו נשמה יתרה מהעולמות העליונים) ובספירת העומר (שאז אנחנו עולים בספירות ומתקרבים יותר ויותר למתן התורה). התוספת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" איננה חלק מ'אנא בכח', אלא תוספת שנאמרת בכל פעם שיש חשש שמא הזכרנו שם שמים לבטלה - וגם כאן ישנו חשש שמא לא כיוננו בכוונות הראויות בעת אמירת התפילה הזו.

עסקנו בשאלה האם ראוי לומר את התפילה הזו כאשר אנחנו לא מבינים את ראשי התיבות הללו, ואיננו יודעים כיצד השמות הללו פועלים, וראינו שתי גישות בעניין. גישה אחת סוברת כי יש בכך זלזול בשמות הללו, וגישה שניה סוברת שמכיון שזה פועל גדולות ונצורות בשמים, עדיף לומר זאת.

 

שיעורו של חברנו אלידע עסק בשלוש המילים המאפיינות את החגים שבחודשים ניסן ואייר: חירות, עצמאות ותקווה.

חירות - לכאורה היפוכה של חרות היא השעבוד, אלא שבמציאות אנו רואים שלעיתים החרות מעול אחד מביאה את השתעבדות לעול אחר. והאמת היא כי: "אין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה".

עצמאות - עצמאות אישית היא כאשר אדם קובע לעצמו את הכללים, חלקם או כולם. עצמאות ממלכה נקבעת בשטח, בגישה לנתיבי הים, במיסים ומטבעות/שטרי הכסף למסחר.

תקוה - לראשונה אנו מוצאים "את תקוות חוט השני" בדברי המרגלים לרחב, ובהמשך: "ויש תקווה לאחריתך"  "ואת עמק עכור לפתח תקווה". התקווה היא מה שאנחנו רוצים שיקרה בסוף. הקצה מגדיר את המרחב בראייה אופטימית.

תחילתו של הויכוח הציוני התמקד בשאלה האם כדבריו של אחד-העם: "ראשית פעולתנו לתחיית הלבבות" לשם הכנת מנהיגים וחוקים = "לעשות עושים בישראל" או לשיטתו של הרצל, להתחיל בעליה ארצה כדי לקבוע טריטוריה ורק אח"כ לקבוע את הנהלים?

המציאות הוכיחה את צדקת חזונו של הרצל.

מילות המנון "התקווה" ומאמריו של אחד-העם מתמקדים רק בקשיי הגלות ובהבטחה לשיבת ציון. המורה יהודה לייב מטמן כהן, שינה את מילות ההמנון, ובמקום להסתפק במה שכתב אימבר: "עוד לא אבדה תקוותנו, התקוה הנושנה, לשוב לארץ אבותינו עיר בה דוד חנה", כתב "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים".

 

 

בשישי הבא הרב חיים ברקוביץ מישיבת פתח- תקווה יעסוק ב-