בשיעורו של הרב ירון עסקנו בכוחה של המלה. ראינו כי המקרא מייחס חשיבות רבה לברכותיו של בלעם ולניסיונותיו לקלל את ישראל. משם עברנו לדון על כוחה של ברכה וכוחה של קללה.

חז"ל אמרו "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך" ובמקביל גם "אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך", והדגימו זאת בכמה מקרים מהתנ"ך, שבהם דברים שאמרו הדיוטות אכן התקיימו. יתרה מזו: ראינו שחכם שמקלל - גם אם הקללה היתה על תנאי והתנאי בכלל לא התקיים, וגם אם הקללה היתה ללא סיבה - פעמים שהיא מתקיימת.

עסקנו בהשלכות של המשפט "כשגגה היוצאה מלפני השליט", שלפעמים דברים שאדם גדול אומר בתור אופציה ולא בתור קללה הופכים להיות מציאות, וראינו כי יש לכך מקבילה גם אצל אנשים פשוטים, במונח שטבעו חז"ל: "ברית כרותה לשפתיים". ראינו את מקור הביטוי "אל תפתח פה לשטן", והסברנו את העניין.

לסיום, קראנו את דברי הרב אליהו דסלר שכותב שכשאדם מעלה דבר מסוים על דל שפתותיו, זה מראה שהוא אינו נרתע מכך, ולפעמים זה מראה על הסכמה פנימית למה שנאמר, ולכן ישנו חשש שהדברים יתקיימו בגדר של תפילה שעושה רושם.

 

 

עקיבא פוזן מורה ומחנך בחט"ב ביבנה ורכז סניף "פעמונים" ברחובות שילב בשיעורו בין שני העיסוקים האלו בנושא: הונאת עצמו והונאת אחרים. למדנו מסיפורי ר' בונם על הקושי להבדיל בין תודעה לבין המציאות, על השאלות המביאות את האדם לשגות בדמיונות, להונות עצמו ולהגיע למסקנות שאינן אמת. העבודה העצמית צריכה להתחיל מהמקום האמיתי בו נמצא האדם וממנו לעלות, כי אדם המרמה עצמו וקופץ למדרגות עליונות, שהן מעל היכולת, מדלג על הבסיס היציב של המדרגות הנמוכות. כמו בראיה, אם נכוון עצמנו הרחק מעבר ליכולות הראיה שלנו הפוקוס על הקרוב יהיה מטושטש ונאבד גם את הרחוק מאיתנו וגם את הקרוב לנו.

לרמייה עצמית תיתכן תועלת רק כאשר האדם מודע לעצמו ואינו משקר גם את עצמו כי אז יש ביכולתו לחבור לחברה טובה ולשאוף גבוה יותר.

ולסיכום:

"אבל העיקר הוא ... וכשנותנים לו לאכול זאל ער זיך נישט צו חאפין צום עססין אזוי וויא א פערד."

 

 

 

בשבוע הבא הרב יוסי סופר מנהל בית המדרש 'רשות רבים' במרכז יעקב הרצוג

בנושא: לבטים בשינוי ההלכה האורתודוקסית