בשיעורו של הרב ירון עסקנו בבנות צלפחד.

בדרך כלל מביאים את סיפור בנות צלפחד כדוגמא לחקיקה פמיניסטית ששונתה בעקבות לחץ ציבורי. אבל מתוך הכתובים עולה שהן כלל לא נלחמו על זכותן לנחלה, אלא על העובדה שלאביהן יהיה שֵם. עסקנו במינוח 'שֵם' כפי שמופיע בהקשרים רבים בתנ"ך, וראינו שהכוונה להנצחת זכרו של אדם גם לאחר מותו. "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת", והדרך להנציח את זכרו של האדם היא ע"י הנחלה שאותה הוא מוריש לבניו. ואולם, יש אנשים שלא זכו להעביר את נחלתם לבניהם, כגון אנשים שמתו ללא ילדים. התורה פותרת את הבעיה הזו ע"י מצוות ייבום, שבה אחיו של הנפטר נושא לאשה את אלמנתו, והילדים- שנקראים על שם הנפטר - ימשיכו להתגורר בנחלתו, וכך לא ייכחד שמו מישראל. בנות צלפחד טענו שאם אמא שלהם אינה מתייבמת, שהרי יש לו בנות, הרי שהנחלה צריכה לעבור לבנות, שהרי אחרת לא יישאר לו שֵם בעולם.

ראינו כי ישנן עוד קבוצות באוכלוסיה שאינן מותירות שם בארץ לאחר מותם, והם הסריסים והגֵרים: הסריסים מתים ללא ילדים, והגֵרים אינם בעלי נחלות בארץ. כלפי שתי האוכלוסיות הללו פונה הנביא ישעיהו בהפטרה שאנו קוראים בכל תענית ציבור: "כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת. וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים".

 

יקי גנץ, בעבר איש שב"כ והיום מדריך משלחות נוער וכוחות הביטחון בסיור בפולין, הגדיר כאחת ממטרות הדרכתו בפולין "לחשוף את תווי פניהם". הדרך היחידה לכך הם "דפי העדות" המגלים על האדם ומשפחתו. יהודים רבים נספו בשואה ולא נותר מהם דבר, ואין גם אדם שיכול להעיד על זהותם. בעיירה נידחת בפולין נמצאת מצבה עליה חקוקים 45 מספרים, ללא שמות. רק שמו של אחד מהם, דוד פסטל, נמצא, לפי דפי העד, ב"יד ושם".

בחקירה התברר שהיו אלו הרוגי צעדת המוות שעברה סמוך לעיירה. כומר העיירה החליט לקבור אותם בבית הקברות הנוצרי של העיירה, ועל המצבה לחרוט את כל הידוע עליהם – המספר שהיה טבוע על זרועם. בעזרת הארכיונים בפולין, ובעזרת עובדי "יד ושם" וכישוריו של יקי מעת שירותו בשב"כ, אותרו עוד 18 שמות של יהודים מתוך הרשימה הזו, והוכח לגבי שבעה נוספים שגם הם היו יהודים. בסיוע הכומר הנוכחי של העיירה, השב"כ והמשלחות שהגיעו למקום, הוקמו שני לוחות זיכרון נוספים שבהם מצוינים שמות הניספים שאותרו, סיפור המעשה בפולנית, אנגלית ועברית, וכן חריטת מגן-דוד ליד כל מספר של יהודי במצבה ההיסטורית. כמו כן נוצר קשר עם נכדו של דוד פסטל, היחיד מכל ההרוגים שלגביו היה דף עדות, ואשר נקרא גם דוד פסטל על שם סבו, והוא הוזמן לטקס הסרת הלוט מהמצבה החדשה ואמר קדיש על סבו.

 

בשבוע הבא: יונתן פוזן ר"מ בישיבת דרכי נועם

בנושא: בין המצרים