בס"ד ד שבט תשס"ח
מצוות פריה ורביה
מצוות פריה ורביה, כידוע, היא המצוה הראשונה שנצטוינו בה בתנ"ך. אבל זו מצוה חריגה מאוד, כי היא לא תלויה באדם בלבד. אדם יכול לעשות מאמצים רבים, אבל בסופו של דבר הפריה והרביה תלויה בשני דברים שנמצאים רק בידי הקב"ה: מציאת הזיווג, ומפתח של חיה. על מציאת הזיווג אומרים חז"ל שהדברים קשים כקריעת ים סוף:
1. תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ב עמוד א
כי הוה פתח ריש לקיש בסוטה, אמר הכי: אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שנא': 'כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים'. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: וקשין לזווגן כקריעת ים סוף, שנאמר: 'א-לוקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות'.
כדי לקיים את המצוה הזו צריך קודם כל לעבור את המשוכה הראשונה שהיא קשה כקריעת ים סוף, אבל זה לא מספיק. אחריה יש משוכה לא פחות קשה, והיא עצם הלידה, וכפי שאומרים חז"ל:
2. תלמוד בבלי מסכת תענית דף ב עמוד א
אמר רבי יוחנן: שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, מפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים. מפתח של גשמים - דכתיב "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו". מפתח של חיה מנין - דכתיב "ויזכר א-לוקים את רחל וישמע אליה א-לוקים ויפתח את רחמה". מפתח של תחיית המתים מנין - דכתיב "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם". במערבא אמרי: אף מפתח של פרנסה, דכתיב "פותח את ידך" וגו'. ורבי יוחנן מאי טעמא לא קא חשיב להא? אמר לך: גשמים היינו פרנסה.
מציאת הזיווג, אם כן, היא כמו קריעת ים סוף. לידה היא כמו תחיית המתים או הורדת גשמים, והקב"ה מצווה אותנו לקיים מצוות פריה ורביה שכוללת כתנאי מקדים את שני הדברים האלה... ברצוני להתמקד היום במצוה זו. בתורה אין הגדרה לגבי כמות הילדים שאדם צריך כדי לקיים מצוה זו, אבל המשנה אומרת כך:
3. משנה מסכת יבמות פרק ו משנה ו
לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים שני זכרים, ובית הלל אומרים זכר ונקבה, שנאמר "זכר ונקבה בראם". נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, אינו רשאי ליבטל. גירשה - מותרת לינשא לאחר, ורשאי השני לשהות עמה עשר שנים. ואם הפילה - מונה משעה שהפילה.
האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר: על שניהם הוא אומר "ויברך אותם א-לוקים ויאמר להם פרו ורבו".
ראשית, יש להבין מהי דעתם של החכמים החולקים על ר' יוחנן בן ברוקה: הרי באמת ישנו פסוק מפורש שפונה גם לאיש וגם לאשה! עונה על כך הגמרא כך:
4. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סה עמוד ב
מנא הני מילי? אמר ר' אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון, אמר קרא: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ", איש דרכו לכבש, ואין אשה דרכה לכבש. אדרבה, וכבשוה תרתי משמע! אמר רב נחמן בר יצחק: וכבשה כתיב. רב יוסף אמר, מהכא: "אני א-ל ש-די פרה ורבה", ולא קאמר 'פרו ורבו'.
האם נימוק זה משכנע? לכאורה, לא. הרי גם אם כתוב 'וכבשוה' ללא וא"ו, ברור שיש כאן אמירה לשניהם. וגם מה שנאמר ליעקב אינו מצוה אלא ברכה. יתרה מזו: מה ההגיון לתת מצוה כזו על האיש ולא על האשה, בהתחשב בעובדה שבין כה וכה כדי לקיים את המצוה הזו צריך גם איש וגם אישה? מסביר ה'משך חכמה' את העניין באופן נפלא:
5. משך חכמה, בראשית ט, ז
לא רחוק הוא לומר הא שפטרה התורה נשים מפריה ורביה וחייבה רק אנשים, כי משפטי ה' ודרכיו דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל... ומשום זה לא מצאנו מצוה להתענות רק יום אחד בשנה, וקודם הזהירה וחייבה לאכול, וכן לא מנעה המשגל מכל בריה לבד ממשה רבינו, לפי שלא היה צריך לגודל מעלתו ולזהירות גופו... ואם כן נשים שמסתכנות בעיבור ולידה ומשום זה אמרו מיתה שכיחא... לא גזרה התורה לצוות לפרות ולרבות על אשה. וכן מותרת לשתות כוס עיקרין... ובזה ניחא הך דאמר רב יוסף סוף פרק הבא על יבמתו דאין נשים מצוות בפריה ורביה מהכא "אני א-ל ש-די פרה ורבה" ולא קאמר 'פרו ורבו', היינו דבאדם וחוה שבירך אותן קודם החטא שלא היה צער לידה היו מצווים שניהם בפריה ורביה, ואמר להם 'פרו ורבו', אבל לאחר החטא, שהיה לה צער לידה והיא רוב פעמים מסתכנת מזה עד כי אמרו 'אשה נשבעת שלא תזדקק' וכו', לכן בנח אף דכתיב 'ויאמר להם פרו ורבו' הלא כתיב קודם 'ויברך את נח ואת בניו' אבל נשיהם לא הזכיר שאינם בכלל מצוה דפריה ורביה, וביעקב קאמר 'פרה ורבה'.
כך אמנם נפסק להלכה, שרק הגבר חייב במצוות פריה ורביה, אם כי האשה מחוייבת לסייע לו, ויש דיון האם היא חייבת במצוות הקשורות לכך, כגון 'לשבת יצרה'. מה הוא היקף המצוה של פריה ורביה? - אומרת על כך הגמרא:
6. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סא, ב - סב, ב
בית שמאי אומרים: שני זכרים. מאי טעמייהו דבית שמאי? ילפינן ממשה, דכתיב: "בני משה גרשום ואליעזר"; ובית הלל? ילפינן מברייתו של עולם. ובית שמאי לילפי מברייתו של עולם? אין דנין אפשר משאי אפשר. ובית הלל נמי לילפו ממשה! אמרי לך: משה מדעתיה הוא דעבד...
תניא: רבי נתן אומר, ב"ש אומרים: שני זכרים ושתי נקבות, ובה"א: זכר ונקבה. א"ר הונא: מ"ט דרבי נתן אליבא דב"ש? דכתיב: "ותוסף ללדת את אחיו את הבל", הבל ואחותו, קין ואחותו, וכתיב: "כי שת לי א-לוקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין". ורבנן? אודויי הוא דקא מודית.
תניא אידך: ר' נתן אומר, ב"ש אומרים: זכר ונקבה, ובה"א: או זכר או נקבה. אמר רבא: מ"ט דר' נתן אליבא דב"ה? שנא': "לא תהו בראה לשבת יצרה", והא עבד לה שבת.
איתמר: היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר, ר' יוחנן אמר: קיים פריה ורביה, וריש לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה. רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה, דהא הוו ליה; וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה, גר שנתגייר - כקטן שנולד דמי...
איתמר: היו לו בנים ומתו, רב הונא אמר: קיים פריה ורביה, רבי יוחנן אמר: לא קיים. רב הונא אמר קיים, משום דרב אסי, דאמר רב אסי: אין בן דוד בא - עד שיכלו כל נשמות שבגוף, שנאמר: "כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי" (ישעיהו עז, טז). ורבי יוחנן אמר לא קיים פריה ורביה, לשבת יצרה בעינן, והא ליכא.
מיתיבי: בני בנים הרי הן כבנים! כי תניא ההיא - להשלים. מיתיבי: בני בנים הרי הם כבנים, מת אחד מהם או שנמצא סריס - לא קיים פריה ורביה; תיובתא דרב הונא! תיובתא.
בני בנים הרי הם כבנים. סבר אביי למימר: ברא לברא וברתא לברתא, אבל ברא לברתא וברתא לברא לא; א"ל רבא: לשבת יצרה בעיא, והא איכא...
מתניתין דלאו כרבי יהושע; דתניא, רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו - ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו - יהיו לו בנים בזקנותו, שנא': "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים"... א"ר מתנא: הלכה כרבי יהושע.
הרמב"ם פוסק להלכה כך:
7. רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכות א - ו
האשה שהרשת את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה הרי זה מותר. במה דברים אמורים? בשהיו לו בנים, שכבר קיים מצות פריה ורביה. אבל אם לא קיים, חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים מפני שהיא מצות עשה של תורה שנאמר: "פרו ורבו".
האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו? מבן שבע עשרה. וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה, הרי זה עובר ומבטל מצות עשה, ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה.
מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושגה בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו, אבל אם היה יצרו מתגבר עליו חייב לישא אשה ואפילו היו לו בנים שמא יבוא לידי הרהור.
כמה בנים יהיו לאיש ותתקיים מצוה זו בידו? זכר ונקבה, שנאמר "זכר ונקבה בראם". היה הבן סריס או שהיתה הבת אילונית לא קיים מצוה.
נולדו לו ומתו והניחו בנים הרי זה קיים מצות פריה ורביה, בני בנים הרי הם כבנים. במה דברים אמורים בשהיו בני הבנים זכר ונקבה והיו באים מזכר ונקבה אף על פי שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו הואיל והם משני בניו הרי קיים מצות פריה ורביה אבל אם היו לו בן ובת ומתו והניח אחד מהן זכר ונקבה עדיין לא קיים מצוה.
היו לו בנים בגיותו ונתגייר הוא והם, הרי זה קיים מצוה זו. היו לו בנים והוא עבד ונשתחרר הוא והם לא קיים מצות פריה ורביה עד שיוליד אחר שנשתחרר, שהעבד אין לו יחוס.
יחד עם זאת, פסק הרמב"ם גם כדברי ר' יהושע:
8. רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה טז
אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם, וכן מצות חכמים היא שלא ישב אדם בלא אשה שלא יבא לידי הרהור, ולא תשב אשה בלא איש שלא תחשד.
ראשית, צריך להבין: מדוע דוקא גיל שבע עשרה? המקור לגילאים השונים מופיע בגמרא:
9. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כט עמוד ב
משתבח ליה רב חסדא לרב הונא בדרב המנונא דאדם גדול הוא, א"ל: כשיבא לידך הביאהו לידי. כי אתא, חזייה דלא פריס סודרא, א"ל: מאי טעמא לא פריסת סודרא? א"ל: דלא נסיבנא. אהדרינהו לאפיה מיניה, א"ל: חזי, דלא חזית להו לאפי עד דנסבת. רב הונא לטעמיה, דאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה - כל ימיו בעבירה. בעבירה סלקא דעתך? אלא אימא: כל ימיו בהרהור עבירה. אמר רבא, וכן תנא דבי ר' ישמעאל: עד כ' שנה, יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע כ' ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו. אמר רב חסדא: האי דעדיפנא מחבראי - דנסיבנא בשיתסר, ואי הוה נסיבנא בארביסר הוה אמינא לשטן גירא בעיניך, (=כלומר הייתי מתגרה בו ושטן הוא יצר הרע ולא אירא שיחטיאני. רש"י). א"ל רבא לר' נתן בר אמי: אדידך על צוארי דבריך, (=בעוד ידך תקיפה על בנך קודם שיגדיל ולא יקבל תוכחתך השיאו אשה. רש"י). משיתסר ועד עשרים ותרתי, ואמרי לה: מתמני סרי עד עשרים וארבעה.
מספרים רבים מופיעים פה בגמרא, אבל המספר שבע עשרה איננו. מנין, אם כן, לקח הרמב"ם את המספר שבע עשרה?
מסבירים המפרשים על הרמב"ם שמקורו הוא במשנה הידועה של יהודה בן תימא בפרקי אבות, שמסדר את שלבי ההתפתחות של האדם:
10. משנה מסכת אבות פרק ה משנה כא
הוא היה אומר: בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלשים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמשים לעצה, בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם:
המגיד משנה אכן מביא גרסא שונה ברמב"ם, ובאמת שם כתוב שמגיל שמונה עשרה אדם חייב בפריה ורביה. אך גם לפי הגרסא העומדת לפנינו, שהרמב"ם כותב שכבר מגיל שבע עשרה הוא מחוייב במצוה זו, הסבירו האחרונים את מקורו של הרמב"ם במשנה באבות, והכוונה שמרגע שנכנס לשנתו השמונה עשרה הוא כבר חייב במצוה זו.
אך אם כן יש לשאול: מדוע בבר המצוה איננו אומרים שכבר כשנכנס לשנתו השלוש עשרה יהיה חייב במצוות? - עונה על כך הרש"ש (נדרים נ, א ד"ה בר) שבאמת זו דעתו של יהודה בן תימא, שגיל בר מצוה הוא בגיל שתים עשרה ויום אחד, כי הוא פוסק כר' שמעון בן אלעזר (נדה מה, ב) שאינו מבדיל בין תינוק לתינוקת. אך להלכה לא פוסקים כמשנה זו.
ואולם, יש לשאול שאלה עקרונית: במה שונה מצוות פריה ורביה משאר המצוות, שבהן אדם מתחייב מרגע הגיעו לגיל שלוש עשרה? עונה על כך ה'תורה תמימה' באופן מקורי:
11. תורה תמימה בראשית א אות סה
...וכן יתבאר לי לפי פירושנו זה, מה שטרחו רבים לכוין טעם הדבר שמשונה מצוות פריה ורביה משארי מצוות שחיובם יותחל מבן יג שנה, ורק מצוות פריה ורביה היא מבן עשרים, כמו שכתב הרמב"ם. [כי אף שאמרו בן יח לחופה, הוא רק לשיעור הראוי, אבל לעבור על מצוות עשה עוברים מבן עשרים], ולפי הטעם שמבואר בזה דחיוב פריה ורביה תלוי במי שדרכו לכבוש במלחמה, ודבר ידוע הוא שחיוב לצאת לצבא הוא מבן עשרים שנה ומעלה.
אמנם הסבר זה לא עונה באופן מוחלט (שהרי ישנם גילאים שונים בדברי חז"ל ובפסיקה), אבל זה נותן כיוון כללי: יש קשר בין גיל צבא לבין גיל הנישואין. אך שאלה נוספת שיש לשאול: כיצד תלמוד תורה מבטל את המצוה? והרי ישנו כלל ידוע שתלמוד תורה אינו דוחה מצוה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים:
12. רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה ד
היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו.
התשובה לכך מבוססת בין השאר גם על דברי הרמב"ם בהלכות דעות. הרמב"ם קובע שישנו סדר הגיוני שבו צריך לעשות את הדברים:
13. רמב"ם הלכות דעות פרק ה הלכה יא
דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה, שנאמר "מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו", "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו", "מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה". אבל הטפשין מתחילין לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה, וכן הוא אומר בקללות "אשה תארש" "בית תבנה" "כרם תטע", כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך, ובברכה הוא אומר "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו".
ומסביר הרב יעקב אריאל את הדברים כך:
14. שו"ת באהלה של תורה, אבן העזר סימן סו
והכרח לומר איפוא שאכן מצוות פריה ורביה אינה תלויה בזמן ידוע וקבוע. וכשם שיש מצוות שזמנם כל היום, למשל, וכל חיובן בבוקר הוא רק משום 'זריזין מקדימין למצוות' - כך גם מצוות פריה ורביה, זמנה הוא במשך כל החיים. אמנם מצוה להזדרז ולקיימה מוקדם ככל האפשר, אך אין זו חובה מיידית. לכן, אם קיימת סיבה מוצדקת - מותר לדחות את הנישואין ועמם את מצוות פריה ורביה לזמן אחר. וכל שכן כשהסיבה לכך היא לימוד תורה, השקולה כנגד כולם.
אבל הסברא הזו אינה מספיקה, לכאורה, שהרי בדחיית הנישואין אדם לא רק דוחה את קיום המצוה לזמן אחר, אלא גם מצמצם ביכולתו לקיים את מצוות 'ולערב אל תנח ידך'!
התשובה לשאלה זו ניתנת על סמך המשנה:
15. משנה מסכת כתובות פרק ה משנה ו
העונה האמורה בתורה: הטיילין בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, הספנים אחת לששה חדשים, דברי רבי אליעזר.
ולכאורה, גם אם נאמר שישנה עונה שונה לכל אחד מבעלי המקצוע האמורים, הרי זה לא צריך להיות קשור למצוות פריה ורביה! אך הרמב"ם, כאמור, פסק שהדברים קשורים!
מכאן מוכיח הרב פיינשטיין שמכאן ראיה לכך שמצוות פריה ורביה נדחית מפני שיקולים כלכליים. וההסבר לכך מעניין:
16. שו"ת אגרות משה חלק אה"ע ג סימן כח
והנה מפורש ברמב"ם ריש פט"ו מאישות ובש"ע סימן ע"ו סעיף ו' דבלא קיים פו"ר חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים שמשמע מזה כל אחד לפי עונתו שלכאורה תמוה מאי טעמא לא יתחייבו כל אדם לבעול בכל יום כטיילין, אם לא יחלש מזה הרבה להיות חולה דודאי בשביל חלישות קצת לא מסתבר שיפטר אדם מן המצות ומ"ש מצוה זה דפו"ר, וכ"ש הזמנים שנתנו בשביל פרנסה מ"ט לא יתחייב להניח פרנסת גמל וספן ויבקש פרנסה אחרת שיהיה לו זמן לבעול יותר פעמים. וצריך לומר דכיון דבביאה אחת שאחר ביאה הראשונה הרי יש כבר המציאות להתעבר מצד הטבע ובהכרח כשלא נתעברה הוא כן רצון השי"ת מטעמיו הכמוסים שלא תתעבר עתה וא"כ לא יועיל מה שיבעול עוד ביאה, ואף שודאי אפשר שאינו זוכה לבנים אלא בטירחא יתירא כמו דחזינן במזונות שאחד זוכה למזונות מרובין בטירחא קטנה ובזמן מועט ואחד אינו זוכה אף למועטין אלא בטירחא גדולה ובזמן רב, מ"מ לא שייך זה אלא בעונות המחויבות שקבעו חכמים ולא אפשר שנגזר עליו שיבעול יותר ממה שחייבוהו אלא רק בהעונות שחייבוהו חכמים יש שנגזר עליו לזכות לבנים תיכף בביאה הראשונה שאחר ביאה ראשונה דבתולה ויש שנגזר עליו דוקא רק אחר הרבה עונות, שלכן לא שייך לחייבו אלא שבעונות המחוייבות יבעול בכל עונה ולא תוכל למחול.
דיון זה הופך להיות רלוונטי מאוד כאשר עוסקים בשאלת דחיית הלידה של זוג צעיר משיקולים כלכליים.
לא בקלות ניתן להתיר להם לעשות זאת, מכיון שהם מחוייבים במצוות פריה ורביה, אך כפי שראינו ישנם שיקולים שבהם מצוות פריה ורביה ניתנת להידחות. אך יש לציין שיש עוד שיקולים שבגללם אין ראוי לדחות את הלידה הראשונה, כגון הסיכון הרפואי שבעצם השימוש באמצעי מניעה לפני לידה, הסיכון שבעיות פוריות יתגלו כשיהיה מאוחר מדי, הסיכון ממדרון חלקלק ומדחיה מוגזמת, וכן הלחץ החברתי שיגבר על זוגות צעירים שרוצים להביא ילדים לעולם כמצוותם, אבל ירגישו רגשי אשם בכך שהם מביאים ילדים לעולם מוקדם מדי בטרם 'תבשיל הזוגיות שלהם' או בטרם 'יתבססו מבחינה כלכלית' או בטרם 'יספיקו ליהנות מהחיים', כטענות זוגות רבים בימינו.
הרב פיינשטיין דן בשאלה זו בתשובתו לרב אליקים אלינסון, והתיר רק לשמש ב'ימים הבטוחים':
17. שו"ת אגרות משה חלק אה"ע ד סימן לב
ובמה שנסתפק כתר"ה כשרוצים מתחלה לעשות הנישואין ורוצים לבקש עצות שלא תתעבר, ואם לא יתירו להם ידחו את הנישואין שנה ושנתים, שאולי יש להתיר כיון דפו"ר לא יקיימו בכל אופן יש להתיר כדי שלא יעברו על הא דאר"נ אמר שמואל אסור לעמוד בלא אשה ביבמות ס"א ע"ב, הנה צדק כתר"ה שיותר טוב להם להתיר להם לעשות הנישואין אבל לא יוכלו לעשות העצות שלא תתעבר דהא אין בזה סכנה, ואף שאני מתיר לשמש במוך במקום סכנה הא לא שייך להתיר רק במקום סכנה כדכתבתי בח"א מאה"ע סימן ס"ז והכא הא ליכא האופן שהתרתי. ורק זה שהתרתי בסימן ק"ב לשמש רק בהימים שלפי דעת הרופאים לא תוכל להתעבר ובימים שראויה להתעבר לא ישמשו יש להתיר. ואף להניח שם לפני תשמיש מיני סמים שלא יניחו להתעבר מביאה באופן שאינו סותם מליכנס הזרע לא ניחא לע"ד להתיר לישא לכתחלה על דעת זה.
דיונים בשאלה זו ניתן למצוא גם באגרות משה אה"ע א, קב, בשו"ת באהלה של תורה אה"ע סימן סו - סז, בגליון צהר כז - כסלו תשס"ז, מאמרים של הרב שרלו והרב יעקב אריאל, בספר איש אשה של הרב קנוהל עמ' 241, בספר 'ויקרא את שמם אדם' עמ' 77, באנציקלופדיה רפואית הלכתית ערך 'מניעת הריון' ועוד.