בס"ד טז אדר א תשס"ח
הכעס כאמצעי חינוכי
כשמשה יורד מהר סיני הוא רואה את עם ישראל הרוקד סביב העגל. הדבר הזה אינו מפתיע אותו במיוחד, שהרי הקב"ה כבר אמר לו זאת לפני כן, אבל בכל זאת המעשה של משה הוא דרסטי מאוד:
1. שמות פרק לב פסוקים טו - כ
וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱ-לֹקִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ-לֹקִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת: וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה: וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר: וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
מדוע החליט משה לשבור את הלוחות? ואם הוא חושב שבני ישראל אינם ראויים ללוחות, למה הוא סחב אותם את כל הדרך למטה? יש שהסבירו שהלוחות פשוט היו כבדים מדי להרימם לאחר שהאותיות פרחו מהם, אבל לא כך משמע מהפסוקים, שבהם כתוב שהוא כעס והשליך את הלוחות. יש שהסבירו שגם אם משה ידע את הדברים משמיעה, אינה דומה ראיה לשמיעה. יש שהסבירו שמשה ידע על העגל, אבל לא ידע על המחולות, וזה מה שגרם לו לשבור את הלוחות: אם אתה נאלץ לחטוא, לפחות אל תלקק את השפתיים...
המעניין הוא שהמעשה הזה של שבירת הלוחות, שלכאורה הוא הפעם היחידה שמשה איבד את העשתונות שלו, הפך להיות גולת הכותרת של משה, כפי שדורשים חז"ל על הפסוק האחרון שבתורה:
2. דברים פרק לד
וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים: לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:
ומפרש רש"י:
3. רש"י דברים פרק לד
לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר 'ואשברם לעיניכם', והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר 'אשר שברת', יישר כחך ששברת:
דברים אלו, לכאורה, סותרים את דברי הרמב"ם הידועים על מידת הכעס שיש להתרחק ממנה מכל וכל. אגב, יש רק שתי מידות שהרמב"ם כותב שצריך להתרחק מהן מכל וכל, ונראה ששתיהן קשורות זו בזו: הגאוה והכעס. מי שמתגאה נוטה יותר לכעוס, כי הוא לא מסוגל לקבל את זה שדברים לא מתנהלים כפי שהוא היה רוצה שהם יתנהלו. וכך אומר הרמב"ם על הכעס:
4. רמב"ם הלכות דעות פרק ב הלכה ג
ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד...
וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו, ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס, אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים, ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ובעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה.
כיצד, אם כן, ניתן להסביר את העובדה שמשה רבנו כעס על בני ישראל? (אגב, יש שהסבירו שזה היה חטאו של משה רבנו גם במי מריבה - הכעס - שהרי עצם ההכאה בסלע אינו דבר נורא כל-כך (הרי משה עשה כן בצור שלאחר יציאת מצרים), מה עוד שהקב"ה אמר לו לקחת את המטה. חטאו של משה רבנו, לפי הרמב"ם, היה דוקא הכעס:
5. שמונה פרקים לרמב"ם פרק ד
ואתה יודע, כי אדון הראשונים והאחרונים, משה רבנו, כבר אמר לו יתעלה: "יען לא האמנתם בי", "על אשר מריתם", "על אשר לא קדשתם" - כל זה. וחטאו, עליו השלום, היה, שנטה אל אחד משני הקצוות במעלה ממעלות המידות, והיא הסבלנות, כאשר נטה אל הכעס, באומרו: "שמעו נא המורים". דקדק ה' עליו שיהיה איש כמוהו כועס בפני קהל ישראל, במקום שאין ראוי בו הכעס. וכגון זה בחוק האיש ההוא חלול השם, לפי שתנועותיו כולן ודיבוריו נלקחים למופת.
דוקא שם, כידוע, לא כתוב שמשה כעס. הוא אמנם אמר 'שמעו נא המורים', אבל לא כתוב שהוא כעס. המקום היחיד שבו כתוב שהוא כעס הוא דוקא בשבירת הלוחות! מסביר ה'משך חכמה' ששבירת הלוחות לא נעשתה כאקט של כעס, כאדם השובר כלים בחמתו, אלא כאקט של חינוך:
6. משך חכמה שמות לב, יט
הענין, כי התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית, וכל הקדושות - ארץ ישראל וירושלים וכו', המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה, ולכך אין חילוק לכל ענייני התורה בין במקום בין בזמן, והיא שוה בארץ ישראל ובחו"ל (לבד מצוות התלויים בארץ) וכן הוא שוה בין לאדם הגבוה שבגבוהים, משה איש הא-לוקים להשפל שבשפלים, ואם יעבור אחד מהמה על אחת ממצות ה' דת אחד לו עם השפל שבשפלים, ומשה לא קראו התורה רק סרסור (אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם' - דברים ה, ה), אבל אין התייחסות התורה לו, והתורה היא מחוייבת המציאות...
ועל זה צווח משה ככרוכיא: האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ה', עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל? חלילה! גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שינוי חלילה... ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם, חלילה. השי"ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה. וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו, ולא ניזוק כי הוסר קדושתו. ויותר מזה: הלוחות מכתב א-לקים המה, אינם קדושים בעצם רק בשבילכם. וכאשר זינתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרש, ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותה. סוף דבר אין שום ענין קדוש בעולם שתיוחס לו העבודה והכניעה, רק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת...
וזהו "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות", הבין טעותם ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, רוצה לומר כי אין שום קדושה ועניין א-לוקי כלל בלעדי מציאות הבורא ית"ש, ואם הביא הלוחות, היו כמחליפים עגל בלוח, ולא סרו מטעותם, אולם כאשר שיבר הלוחות ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה' ותורתו הטהורה.
ואולם, גם להראות פנים של כעס, לפעמים, זהו דבר חינוכי. הגמרא מספרת שר' יהודה הנשיא השתמש בדבר זה פעמיים, והצליח לחנך בכך גם את בר קפרא וגם את ר' חייא:
7. תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף טז עמוד א
רבי שמעון בר רבי ובר קפרא הוו יתבי וקא גרסי, קשיא להו שמעתא. אמר ליה רבי שמעון לבר קפרא: דבר זה צריך רבי. אמר ליה בר קפרא לרבי שמעון: ומה רבי אומר בדבר זה? (=אין רבי בעולם היודע דבר זה. רש"י) אזל אמר ליה לאבוה. איקפד. אתא בר קפרא לאיתחזויי ליה, אמר ליה: בר קפרא, איני מכירך מעולם. ידע דנקט מילתא בדעתיה, נהג נזיפותא בנפשיה תלתין יומין.
שוב, פעם אחד גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק. מאי דרש - "חמוקי ירכיך כמו חלאים", מה ירך בסתר - אף דברי תורה בסתר. יצא רבי חייא ושנה לשני בני אחיו בשוק, לרב ולרבה בר בר חנה. שמע רבי - איקפד. אתא רבי חייא לאיתחזויי ליה, אמר ליה: עייא, מי קורא לך בחוץ? ידע דנקט מילתא בדעתיה, נהג נזיפותא בנפשיה תלתין יומין.
ביום תלתין שלח ליה: תא, הדר שלח ליה דלא ליתי. מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר? - מעיקרא סבר: מקצת היום ככולו, ולבסוף סבר: לא אמרינן מקצת היום ככולו. לסוף אתא, אמר ליה: אמאי אתית? אמר ליה: דשלח לי מר דליתי. והא שלחי לך דלא תיתי? - אמר ליה: זה ראיתי, וזה - לא ראיתי. קרי עליה: "בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ".
אצל ר' יהודה הנשיא זו היתה דרך חינוכית מחושבת, כפי שאומרת הגמרא שהוא אמר בשעת פטירתו:
8. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קג עמוד א
ת"ר: בשעת פטירתו של רבי, אמר: לבניי אני צריך, נכנסו בניו אצלו. אמר להם: הזהרו בכבוד אמכם; נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה; יוסף חפני, שמעון אפרתי, הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי...
אמר להן: לחכמי ישראל אני צריך, נכנסו אצלו חכמי ישראל. אמר להן: אל תספדוני בעיירות והושיבו ישיבה לאחר שלשים יום; שמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא, חנינא בר חמא ישב בראש
...אמר להן: לבני קטן אני צריך, נכנס ר' שמעון אצלו, מסר לו סדרי חכמה. אמר להן: לבני גדול אני צריך, נכנס רבן גמליאל אצלו, ומסר לו סדרי נשיאות. אמר לו: בני, נהוג נשיאותך ברמים, זרוק מרה בתלמידים. איני? והא כתיב: "ואת יראי ה' יכבד", ואמר מר: זה יהושפט מלך יהודה, כשהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו, וקורא לו: רבי, רבי, מרי, מרי! לא קשיא: הא בצינעא, הא בפרהסיא.
אבל הכעס כדרך של חינוך צריך להיות במידה מאוד מועטת. הדרך הרגילה ללמד צריכה להיות במידת הסבלנות. סבלנות זו באה לידי מבחן באחד הסיפורים המדהימים ביותר על יחסים שבין מורה לתלמיד:
9. תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נד עמוד ב
רבי פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני וגמר. יומא חד בעיוה למלתא דמצוה, תנא ליה ולא גמר. אמר ליה: האידנא מאי שנא? אמר ליה: מדההיא שעתא דאמרו ליה למר איכא מילתא דמצוה - אסחאי לדעתאי, וכל שעתא אמינא, השתא קאי מר, השתא קאי מר. אמר ליה: הב דעתיך ואתני ליך. הדר תנא ליה ארבע מאה זימני אחריני נפקא בת קלא ואמרה ליה: ניחא ליך דליספו לך ארבע מאה שני, או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי? אמר: דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי. אמר להן הקדוש ברוך הוא: תנו לו זו וזו.
אומר היה ר' חיים שמואלביץ שהוא מתלהב בסיפור הזה לא מסבלנותו הרבה של הרב, אלא מכח הרצון האדיר של התלמיד שיודע שהוא צריך לשמוע כל דבר ארבע מאות פעמים ובכל זאת התעקש להמשיך ללמוד. וכך מסכם זאת הרמב"ם:
10. משנה תורה לרמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ד הלכות ד-ה
הרב שלמד ולא הבינו התלמידים, לא יכעוס עליהם וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה, וכן לא יאמר התלמיד 'הבנתי' והוא לא הבין, אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים. ואם כעס עליו רבו ורגז, יאמר לו: רבי, תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה.
לא יהיה התלמיד בוש מחביריו שלמדו מפעם ראשונה או שניה והוא לא למד אלא אחר כמה פעמים, שאם נתבייש מדבר זה נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא אינו למד כלום, לפיכך אמרו חכמים הראשונים אין הביישן למד ולא הקפדן מלמד, במה דברים אמורים בזמן שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עומקו או מפני דעתן שהיא קצרה, אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן ולפיכך לא הבינו חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדם, וכענין זה אמרו חכמים זרוק מרה בתלמידים, לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש לפני התלמידים ולא לשחוק בפניהם ולא לאכול ולשתות עמהם כדי שתהא אימתו עליהן וילמדו ממנו במהרה.
אבל פעמים רבות אנחנו חוטאים בחינוך, ולא באמת שומרים על המידות שלנו, אפילו לא אלו שאנחנו דורשים מהתלמידים שלנו באותו זמן. הרב וולבה מתאר זאת יפה:
11.הרב שלמה וולבה, זריעה ובניין בחינוך, עמוד כח
לעתים קרובות אנחנו מוצאים שההורים נוקטים פעולות לחינוך הילדים, כביכול, ובעצם אין שום קשר בין הפעולות האלה לבין חינוך. המניעים לפעולות "החינוכיות" האלה הם מניעים אנוכיים - אגואיסטיים - לגמרי. לפעמים ההורים פועלים מתוך מידות פסולות לגמרי, מידות שנחשבות למידות רעות ביחסים שבין אדם לחברו, מידות שהמבוגרים אינם מרשים לעצמם להראות כלפי מבוגרים אחרים, והנה בהתנהגות כלפי הילדים משתמשים בכל המידות שאינן טובות, כאילו שאלו מידות נורמליות: קנאה, שנאה, כבוד, כעס, גאווה ועוד כיוצא באלה - ובעיקר - רצון שליטה. יש כעין הרגשה של רצון לשלוט בילד. הילד ניתן לרשותי, ואני יכול לשלוט עליו שליטה בלתי מוגבלת.
היכן פועלות המידות הרעות האלה?
קנאה - אם אני רואה שהילד של השכן עוזר יותר לאמו - אני מקנא, מדוע הילד שלי לא עוזר יותר. אם אחר כך אני מכריח את הילד לעזור יותר - זה לא נעשה מתוך חינוך, אלא מתוך הקנאה בשכן, ומתוך הניצול של השליטה על הילד.
כבוד - אם באים אלי מבקרים, אני רוצה שהילד שלי יבוא ויגיד להם יפה שלום, ויתנהג יפה, כדי שאוכל לרכוש כבוד מהתנהגותו של הילד שלי, והמבקרים יוכלו לומר: "אהה, יש לך ילד מחונך". אז אני מרגיש טוב.
כעס - פשוט. כעס היא מידה שפועלת אם מישהו עושה משהו נגד רצוני. בנושא הילדים יש שטח רחב לכעוס, כי ילד הרבה פעמים לא עושה את רצוני. יש כאן מקום רחב להיות "כעסן" מצויין.
ועוד כיוצא באלה.
אלא שאני מכסה את כל המידות הרעות האלה באיצטלא דרבנן שנקראת "חינוך". אם מתוך כעס אני מכה את הילד - הרי חינכתי אותו. אם מתוך קנאה בשכן אני דורש משהו מהילד, גם כאן חינכתי אותו. אם אני רוצה לרכוש כבוד עם הילד הנחמד שלי ומתוך זה אני דורש מן הילד, שוב חינכתי אותו. סוף סוף אם אני שולט על הילד שליטה בלתי מוגבלת, הרי הראיתי שאני המחנך.
יש כאן רמאות עצמית של הורים. ההורים מרמים את עצמם אם הם חושבים שהם דואגים לחינוך של הבן או הבת - כשבעצם המניעים שלהם הם מניעים אנוכיים לחלוטין.