בס"ד ו ניסן תשס"ח
ארבעת הבנים
ההגדה של פסח היא מקור תנאי קדום שנאמרת בליל הסדר, הערב הראשון של חג הפסח. ערב זה -כל כולו עוסק בחינוך. במרכז הסדר עומדים הבנים, והיחס אליהם בערב זה צריך להיות מיוחד במינו בכדי שילמדו בערב זה כמה שיותר. לכן תיקנו חז"ל דברים רבים שנעשו רק כדי שישאלו התינוקות, ולכן השתרשו מנהגים שונים בעם ישראל, כגון גניבת האפיקומן, שנועדו רק כדי לדאוג לכך שהתינוקות יישארו ערים עד סוף הערב. ערב זה גם נערך בצורה של שאלות ותשובות, כך שהתלמיד מגורה לשאול שאלות, וגדול הבית עונה לו על שאלותיו. זו גישה חינוכית חשובה שיש ללמוד ממנה המון. כך מסכמת המשנה את כל חלק ה'מגיד' של ההגדה:
1. משנה מסכת פסחים פרק י משנה ד
מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו, ואם אין דעת בבן - אביו מלמדו: 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה? שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור? שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי? שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים?' ולפי דעתו של בן אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה:
משום מה ילדים חושבים שהם עונים ארבע תשובות, ויש להבהיר להם שהם שואלים ארבע קושיות, ורצוי אף לומר להם שבעבר היתה גם שאלה חמישית, אשר בינתיים איננו שואלים אותה.
מקורו של המשפט 'ולפי דעתו של בן אביו מלמדו', הוא, מן הסתם, במימרה המופיעה בהגדה של פסח:
2. הגדה של פסח
בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא.
כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.
חָכָם, מַה הוּא אוֹמֵר? "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹקֵינוּ אֶתְכֶם"?
וְאַף אַתָּה אֱמָר-לוֹ כְהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.
רָשָׁע מַה הוּא אוֹמֵר? "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם"? 'לָכֶם' וְלֹא לוֹ.
וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בָּעִיקָּר.
וְאָף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִּׁנָיו וֶאֱמָר-לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". 'לִי' - וְלֹא לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.
תָּם, מַה הוּא אוֹמֵר? "מַה זֹּאת"
"וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל אַתְּ פְּתַח לוֹ.
שֶׁנֶאֱמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".
ההגדה מכוונת את התשובות השונות לפי ארבעת הטיפוסים השונים. אך המשנה מדברת על 'דעתו של הבן', ומשמע שהיא מדברת רק על היכולת השכלית שלו, בעוד ארבעת הבנים אינם מחולקים רק לפי יכולת הניתוח השכלי שלהם.
ראשית, נעיין בפסוקים שמהווים את המקור לארבעת הבנים הללו:
3. שמות פרק יב פסוקים כו-כז
וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ
4. שמות פרק יג פסוק ח
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
5. שמות פרק יג פסוקים יד-טו
וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:
6. דברים פרק ו פסוקים כ-כה
כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹקֵינוּ אֶתְכֶם: וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה: וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ: וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹקֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ
סדר הבנים לפי התורה הוא: רשע, שאינו יודע לשאול, תם, חכם. ההגיון בסדר הזה הוא, אולי, שהתורה מסתכלת מצדו של האב המלמד את בנו – האדם שצריך ללמד אותו הכי פחות הוא הרשע, את הילד שאינו יודע לשאול אפשר ללמד מעט מאוד, בהתאם לרמתו, והתם יודע קצת יותר, ואילו החכם צריך לדעת הרבה בהתאם ליכלתו השכלית. לכן סדר הילדים מופיע בצורה זו.
לעומת זאת, בהגדה, כפי שראינו, סדר הבנים הוא שונה: חכם, רשע, תם, ושאינו יודע לשאול. מהי הכוונה העומדת מאחורי סדר זה? (יכול להיות, כמובן, שהסדר הוא כזה מכיון ש'שאינו יודע לשאול' הוא ארוך יותר, וזו דרך נפוצה במשניות, כמו 'עישרתן, ערבתן, הדליקו את הנר', או 'נדה, חלה והדלקת הנר וכו', אבל אולי יש פה משהו נוסף):
נראה שכוונת ההגדה אינה להסתכל מצדו של האב המספר, אלא מצידו של הילד. הרי בסופו של דבר הילד הוא שצריך להיות במרכז העניינים, שהרי 'לפי דעתו של בן אביו מלמדו', ולכן כאן ההדרגה היא במנת המשכל של הילד. החכם הוא בעל מנת משכל גבוהה, וכך גם הרשע. לעומת זאת, התם, שאינו מבין הרבה, למרות שהוא יכול להיות צדיק גדול ('צדיק תמים'), נמצא ברשימה אחרי הרשע שמטרתו להכעיס, ואילו הילד שאינו יודע לשאול נמצא בסוף.
אגב, בפרשנות על ההגדה של פסח, התלבטו מאוד בהגדרת הבנים: לגבי הרשע ושאינו יודע לכאורה נמצאים על שני צירים שונים – הרשע נמצא בתחתית סולם הצדק, והבן שאינו יודע לשאול נמצא בתחתית סולם החכמה. אך מי עומד בראש הסולמות הללו? לכאורה, הניגוד לרשע הוא הצדיק. אך בן צדיק אינו מופיע ברשימה! לכן יש שרצו לומר שהניגוד לרשע הוא החכם, כפי שאומר, למשל, המהר"ל:
7. מהר"ל, גבורות ה' פרק נג
ביאור זה, כי הבנים נחלקו דוקא לארבעה חלקים, כי יש בן שמוסיף חכמה ומדע בעבור שהתחכם לדעת דברים שאינם לפניו והוא מתחכם עליהם וקנה חכמה, וזה נקרא חכם בעבור שקנה חכמה. השני שאין בו תוספת ואין בו מגרעת, וזה חכם שאינו מתחכם בידיעה יתירה רק לשאול על הדברים אשר יראה שינוי, וזה מגדר תמימות הידיעה שאינו מוסיף ואינו גורע, שכל מי שיראה שינוי ראוי לו לשאול ואם אינו שואל חסר מן הידיעה. והשלישי הוא שפוחת מן הידיעה, שאף על גב שהוא רואה שינוי אינו שואל עליו, וזה חסר בודאי ונקרא שאינו יודע לשאול. אמנם יש היפך החכם. כמו שהחכם מתחכם בידיעה יתירה ותוספת, יש כנגדו שהוא חכם להרע ולשאול דברי מינות... וזה נקרא רשע. פירוש רשע בחכמה להתחכם בדברי מינות. שכל אשר נוטה לרע נקרא רשע. לפיכך אלו הארבעה בנים כוללים כל חלקי הבנים ואין עוד אחר זולת אלו, אם מי שהוסיף בחכמה, ואם השלם בידיעה ואם הפחות בחכמה ואם אשר הוא הפך החכם, שזה חכם באמת להשכיל וזה להרע בדברי מינות. ולכך מקדים החכם ואחריו ההיפך שלו שהוא הרשע.
אך לעומת גישה זו, יש הטוענים שמי שעומד בצד השני של הרשע אינו החכם אלא התם:
8. אברבנאל, פירוש זבח פסח על ההגדה
וזכר ראשונה החכם והרשע ואחריהם זכר הפכיהם, כי התם הוא היפך הרשע, שהרשע הוא המרשיע בדעתו וכוונתו, והתם הוא נקי מהתאוות ומשולל מכל רשע. וכבר הרגילו חז"ל לקרוא תם לשור שאינו מזיק, על דרך 'ויעקב איש תם', ושלמה אמר 'תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם' (משלי יא, ג), וכן החכם ושאינו יודע לשאול הם הפכיים, כי עניין החכם הוא להראות את חכמתו ולנתח שאלתו לנתחיה, כמו שאמר 'מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹקֵינוּ אֶתְכֶם', והפכו מי שאינו יודע לשאול, כי לחסרון דעתו וקוצר הבנתו לא ידע לשאול דבר, וכבר אמרו הפילוסופים שהשאלה היא חצי החכמה לפי שהיא הרגש הסתירה או הספק אשר בדבר. ולפי זה הארבעה בנים הם שני מיני הפכיים, החכם עם מי שאינו יודע לשאול, והרשע עם התם. ונזכרו כדי מעלתם בחכמה, ראשונה החכם לכבוד תורתו, ואחריו הרשע שגם הוא חכם להרע, ואחריו התם לקוצר ידיעתו, ושאינו יודע לשאול באחרונה להיותו משולל ידיעה בהחלט.
ואולי שתי הגישות הללו קשורות לגישה כללית למחקר בתורה: ברור שהאדם האידיאלי הוא ההיפך מהרשע. אך האם האידיאל שלנו הוא להיות חכם, והדרך לכך היא בלימוד תורה ושינון חומר (שכל), או שזה לא העיקר (שהרי מנת המשכל אינה תלויה בנו), והעיקר הוא להיות תמים וישר עם ה' (רגש)? במאמר מוסגר אפשר לומר שאנחנו עדים לתופעה חברתית מרתקת שמתרחשת בדור האחרון:
בדור שלי היה דגש חזק מאוד על הלימוד. מי שלא הצליח למצוא את מקומו בין לומדי הגמרא, לא מצא את מקומו בחברה הדתית. הישיבות הטובות היו הישיבות שבהם הציונים הגבוהים ביותר בגמרא. התלמידים הטובים בישיבות היו גם אלו שנחשבו לצדיקים הגדולים. הלימוד היה הדרך היחידה להגיע לעבודת ה', ולכן המקום הטבעי ביותר לבחור הדתי היה הישיבה, והדבר הטבעי ביותר לעשות בישיבה הוא ללמוד תורה.
כיום אפשר להבחין במגמה שונה: ישנם אפיקים נוספים לעבודת ה', ובראשם התפילה. חיבור אל ה' דרך הרגש במקום דרך השכל. במקום להגיע לה' דרך הבן החכם, רוצים להגיע אליו דרך הבן התם. אמנם גישות כאלה כבר היו בעמנו פעמים רבות, ואולי ראש וראשון להם הוא תנועת החסידות, אך נראה שעכשיו זה קורה בחברה שלנו, ולא לחינם ישנה נהירה גדולה מאוד של נוער דתי לאומי לכיוון החסידויות השונות (בעיקר חב"ד וברסלב). זוהי הגישה של הבן התם של האברבנאל: הוא לא בהכרח יודע ללמוד, אך הוא מאמין בתמימות כמו שהאמין סבא שלו, וסבא של סבא שלו.
שמעתי פעם שיחה של הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, שנחשבת לישיבה שמפתחת יותר את הצד הרגשי בעבודת ה'. הוא אומר שאפשר לקיים את כל מצוות התורה יומם ולילה, ועם זאת לא להיקרא אוהב ה'. אהבת ה' – אותה מצוה שאנו אומרים אותה יום יום, אינה דבר פשוט כל כך. אם הייתי אומר לאשתי שאני אוהב אותה באותה צורה שאני אומר לקב"ה בקריאת שמע שאני אוהב אותו, היא היתה זורקת אותי מכל המדרגות...
אהבת ה' היא רגש שאדם צריך להרגיש בכל יום ובכל שעה. לא קל להגיע לזה, וזה דבר שצריך לימוד, אבל לפני הכל צריך להרגיש את החוסר בזה.
ישנה סצינה מהמחזה 'כנר על הגג' (טוביה החולב), שבה שואל טוביה את אשתו: "גולדה, את אוהבת אותי?". אשתו לא מבינה מה הוא רוצה ממנה, והוא נאלץ לשאול אותה שוב ושוב את אותה שאלה. בסוף היא עונה לו: "כל היום אני מכבסת, מבשלת, מנקה ומסדרת אחריך, ואתה חושב שאני לא אוהבת אותך?" הוא, כמובן, לא קיבל את התשובה שהוא רצה. אפשר לעשות כל היום מצוות, ולא להרגיש אהבת ה'.
הדור של היום מחפש את החיבור לקב"ה דרך הרגש ולא דרך השכל. לאהוב את ה', ומתוך זה ללמוד את תורתו. התפקיד של המחנכים הוא לדאוג לכך שהבן התם יהיה גם בן חכם, ולא יסתפק ברצונו להתקרב לה', שהרי 'אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד'. החיבור דרך הרגש צריך לבוא דרך הכללים הנכונים, ולא בדרכים שאנשים בודים מלבם.
מעניין לציין שפרשני ההגדה לדורותיהם פירשו כל פעם את הרשע ע"פ הדור שלהם. אפשר לראות בשאלתו של הרשע שאלה פילוסופית בימי הביניים, או התרסה בימי תנועת ההשכלה וכדומה. בדורנו ניתן לפרש את כל ארבעת הבנים באותה סקאלה: החכם הוא מי שיודע ורוצה לדעת עוד. התם הוא מי שאינו יודע ורוצה לדעת. הרשע הוא הדור הראשון של האפיקורסים, ושאינו יודע לשאול הוא הדור הבא אחריו, שהתרחק עד כדי כך מהיהדות, כך שהוא אינו יודע אפילו לשאול. כפי שאמר יעקב חזן, מראשי מפ"ם (ויש שמייחסים אמרה זו עוד לברל כצנלסון): "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי הארצות".
ואולם, מלבד הסדר השונה שבין התורה להגדה, גם התוכן של התשובה לבנים שונה בין התורה וההגדה. התשובות של הבן התם ושאינו יודע לשאול זהות למה שנאמר בתורה, אך התשובות שניתנות בתורה לחכם ולרשע לא נכנסו להגדה.
נתחיל עם תשובת התורה לבן החכם: התורה אומרת שיש לספר לו את כל עניין יציאת מצרים, ואילו ההגדה אומרת שאומרים לו 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן'.
יש שהסבירו שהכוונה לומר לו את כל הלכות הפסח, וזו ההלכה האחרונה במשניות שעוסקת בליל הסדר (פסחים י, ח). אך עדיין לא ברור: מדוע לא עונים לו את התשובה הכתובה בתורה?
מסביר הגרי"ד סולוביצ'יק דבר מעניין: יש לשים לב שמבין ארבעת הבנים, הבן החכם הוא היחיד שאינו מופיע בספר שמות, ושאלתו כלל אינה מתייחסת לפסח, אלא לכל העדות והחוקים והמשפטים. התשובה שניתנה בתורה ניתנה למי ששואל באופן כללי, וממנה אנחנו יכולים להסיק לגבי קרבן פסח באופן ספציפי. התשובה שניתנת בהגדה של פסח היא היישום של הדברים באופן ספציפי לגבי הפסח:
9. הגדה של פסח שיח הגרי"ד, עמוד מא
דהנה הפרשה של שאלת הבן החכם היא בפרשת ואתחנן. ועיי"ש ברמב"ן שכתב דשאלת החכם איננה בנוגע למצוות הנוהגות בליל הסדר, אלא היא שאלה על מצוות התורה בכלל...
...דמפרשה זו יכולים אנו ללמוד כיצד להשיב כששואל הבן החכם, דיש ללמדו לתורה כפי דעתו, כמו שמבואר בפרשה דמבאר לבן את עניין יציאת מצרים, ואח"כ מלמדו את מצוות התורה. וא"כ גם בליל הסדר כששואל הבן החכם על מצוות הלילה מה העדות והחוקים והמשפטים של ליל הסדר, ג"כ יש להשיבו כן, דהיינו ללמוד עמו הלכות הפסח על הסדר, כפי דעתו, ועל ידי לימוד ההלכות ימצא הבן תשובה לשאלותיו.
אומר, אם כן הגרי"ד כך: הבן החכם שאל שאלה כללית על כל ההלכות והמצוות. תשובת התורה היא לרדת איתו לפרטים ולא להישאר בכללים הגדולים ההם. במקום לדון על 'רוח התורה' ו'טעמי המצוות', לדבר איתו בדוגמאות. חז"ל, כשבאו לדון איך לענות לילד החכם ששואל בענייני הפסח, נוקטים באותה שיטה ובאים איתו לפרטים הקטנים. בין אם נסביר שהכוונה לכל ההלכות עד ההלכה הזו, ובין אם נאמר שהכוונה להלכה זו בלבד, הרי שאנחנו מפרטים את שאלתו לפרטים בדיוק כפי שאמרה התורה.
אגב, ע"פ דברים אלו ניתן גם לענות על השאלה הידועה מדוע גם הבן החכם אומר כמו הבן הרשע 'אתכם', ולא אומר 'אותנו'. התשובה היא שהוא באמת לא היה שם בזמן שנצטוו, ולכן שואל את הוריו מהו הדבר שה' ציוה אותם.
גם לגבי הבן הרשע יש הבדל בין מה שאמרה התורה לבין מה שאמר בעל ההגדה. התורה אומרת שאם הבן הרשע אומר את מה שהוא אומר, עלינו לומר 'זבח פסח הוא', ואילו חז"ל אומרים להקהות את שיניו ולומר לו את התשובה שלקוחה מהתשובה לבן התם 'בעבור זה עשה ה' לי' – לי ולא לו. מדוע שינו חז"ל ממה שכתוב בתורה? לכאורה נראה שהתורה רוצה שנתייחס לבן הרשע ונענה לו באופן יפה, ואילו חז"ל מתייחסים אליו באופן אכזרי, ובכך מרחיקים אותו עוד יותר!
אבל התשובה היא שחז"ל כיוונו לעומק התורה: יש לדקדק במה שאמרה התורה בתשובה לבן הרשע. בכל התשובות לבנים כתוב 'ואמרת אליו', ואילו אצל הרשע כתוב רק לומר, ולא כתוב לומר לרשע. זו היא רק אמירה כוללת. האמירה לבן הרשע אינה בשבילו אלא בשבילנו, ובשביל שאר הנוכחים. צריך להדגיש את מטרת העבודה הזו, אך לא לנסות ולהסבירה לאותו בן רשע. גם לפי גישת התורה, את הרשע מוציאים מן התמונה ולא עונים לו, אם כי הטכניקה היא לעשות זאת בהתעלמות מוחלטת.
חז"ל נקטו בשיטה דומה, אך שונה במקצת. גם הם מודים כי את הבן הרשע יש להוציא מן הכלל, אך הם בחרו בדרך שמתקיפה אותו ולא מתעלמת ממנו. לכאורה ניתן לומר שישנם שני סוגים של רשעים: ישנו רשע שאפשר להחזירו אליך ע"י שתוכיח אותו על פניו, וישנו רשע שיחזור דוקא ע"י שתתעלם ממנו. התורה מתייחסת לסוג אחד של רשע, שע"י התעלמות ממנו יבין שהוא עבר את הקו האדום ויחזור, ואילו ההגדה מדברת על רשע שזה לא יועיל לו.
אך יותר נראה מפשט לשון ההגדה הסבר אחר: הרשע הוא כזה שלא יחזור אליך, ואתה לא מצווה לדאוג לו. כל התשובה לא נועדה להחזירו אלינו. גם ההתעלמות המוחלטת ממנו, או לחילופין ההתקפה החזיתית כלפיו, נועדה רק לרכך את עוצמת הנזק שהוא יכול לגרום לשאר הסובבים. כך אנו מסבירים גם את הביטוי 'הקהה את שיניו': תגרום לשיניים שלו, שעלולות להזיק לך ולסובבים אותך, להיות קהות יותר, ולא חדות כל כך.
ולסיום נזכיר כי על דרך הצחות יש שדרשו גימטריא שכל מטרת התשובה לבן הרשע היא להפוך אותו לצדיק, שהרי רשע בגימטריא (570) פחות 'שניו' (366) – מהמלים 'הקהה את שניו' – יוצא צדיק (204)...