בס"ד חול המועד פסח תשס"ח
ביעור ווידוי מעשר
ביעור מעשרות ווידוי מעשרות הן שתי מצוות (או אולי אחת, לפי הרמב"ם וראשונים נוספים) נדירות, שבמשך שנים רבות לא קיימו אותם, ולכן לא כולם מודעים אליהן. אבל דוקא אנחנו, כחברה חקלאית, צריכים להאדיר את המצוות הללו, להכיר אותם, ולנסות להבין את המסרים והרעיונות שעומדים מאחוריהן.
מצוות ביעור מעשרות היא, בעצם, חלק מענייני תרומות ומעשרות. במשך כל השנים (מלבד שנת השמיטה) אנחנו מפרישים תרומות ומעשרות, אבל לא מוכרחים לתת אותם בפועל אלא רק להפריש. אבל פעם בשלוש שנים - בסוף אכילת הפירות של השנה השלישית ובסוף אכילת הפירות של השנה השישית צריך לוודא שבאמת נתננו את כל התרומות, המעשרות, הביכורים וכו' שהתחייבנו לתת. (משהו מעין סוף שנת המס). זה מה שנקרא ביעור מעשרות, ומקורו בפסוקי התורה בפרשת ראה:
1. דברים פרק יד פסוקים כח - כט
מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ: וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה
התורה מדברת על 'מקצה שלוש שנים', כלומר בסוף שלוש השנים, כשנגמרים כל הפירות של שלוש השנים. בעונה הזו נגמרים כל הפירות שחנטו בשנה הששית, וממילא זהו הזמן לקיים את הדבר הזה.
מלבד ביעור המעשרות, ישנה מצוה נוספת (אשר, כאמור, יש אשר מונים אותם יחד כמצוה אחת) והיא מצוות וידוי המעשרות. מקורה של המצוה הזו בתחילת פרשת כי תבוא, ממש אחרי מקרא הביכורים, שמשמש בסיס להגדה של פסח שאמרנו השבוע:
2. דברים פרק כו פסוקים א - טו
וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱ-לֹקֶיךָ: וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:
כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱ-לֹקָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
המשנה במסכת מעשר שני מביאה את פרטי ההלכות הללו. לגבי ביעור מעשרות יש שגרסו שצריך לעשות זאת עד יו"ט ראשון של פסח, אבל הוידוי נעשה ודאי ביו"ט האחרון:
3. משנה מסכת מעשר שני פרק ה משניות ו - טו
ערב יום טוב הראשון (יש גורסים: האחרון) של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור. כיצד היה ביעור? נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעלים ומעשר ראשון לבעליו ומעשר עני לבעליו ומעשר שני והבכורים מתבערים בכל מקום. ר' שמעון אומר: הבכורים ניתנין לכהנים כתרומה התבשיל בית שמאי אומרים צריך לבער ובית הלל אומרים הרי הוא כמבוער:
...
במנחה ביום טוב האחרון היו מתוודין. כיצד היה הודוי? 'בערתי הקדש מן הבית' -זה מעשר שני ונטע רבעי. 'נתתיו ללוי' -זה מעשר לוי. 'וגם נתתיו' -זו תרומה ותרומת מעשר. 'לגר ליתום ולאלמנה' -זה מעשר עני, הלקט והשכחה והפאה אע"פ שאינן מעכבין את הודוי. 'מן הבית' - זו חלה:
'ככל מצותך אשר צויתני' -הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות. 'לא עברתי ממצוותיך' -לא הפרשתי ממין על שאינו מינו ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש. 'ולא שכחתי' -לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו:
'לא אכלתי באוני ממנו' -הא אם אכלו באנינה אינו יכול להתודות. 'ולא בערתי ממנו בטמא' -הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות. 'ולא נתתי ממנו למת' -לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת, ולא נתתיו לאוננים אחרים. 'שמעתי בקול ה' א-לוקי' -הבאתיו לבית הבחירה. 'עשיתי ככל אשר צויתני'- שמחתי ושמחתי בו:
השקיפה ממעון קדשך מן השמים' -עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו: 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל' -בבנים ובבנות, 'ואת האדמה אשר נתתה לנו' -בטל ובמטר ובולדות בהמה, 'כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש' -כדי שתתן טעם בפירות:
מכאן אמרו ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים שאין להם חלק בארץ. ר' מאיר אומר: אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ. ר' יוסי אומר: יש להם ערי מגרש:
יוחנן כהן גדול העביר הודיות המעשר אף הוא בטל את המעוררים ואת הנוקפים ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי:
דברים אלו נפסקו להלכה ברמב"ם, אלא שכאן התעוררה מחלוקת בשאלה האם המצוה הזו קיימת גם היום. לפי מי שסובר שכל ענייני התרומות והמעשרות הן רק מדרבנן, גם זה יהיה מדרבנן (אם כי אולי אפשר היה לומר שהחיוב הזה קיים גם אם הפרשת התרומות והמעשרות הן מדרבנן), אבל השאלה היא האם לדעת מי שסובר שתרומות ומעשרות הן מדאורייתא היום, האם גם חובת הוידוי היא מדאורייתא? הסיבה למחלוקת היא שבוידוי מעשר כתוב 'לפני ה'', והמלים האלה לרוב מתפרשות כבית המקדש. זה לשון הרמב"ם:
4. רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק יא הלכות א - ח
מצות עשה להתודות לפני ה' אחר שמוציאין כל המתנות שבזרע הארץ וזהו הנקרא וידוי מעשר. ואין מתודין וידוי זה אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר עני שנאמר 'כי תכלה לעשר ואמרת לפני ה' א-לוקיך בערתי הקדש מן הבית'.
אימתי מתודין? במנחה ביום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית, שנאמר 'כי תכלה לעשר' ברגל שכל המעשרות כלים בו, ואין הפסח מגיע משנה רביעית אלא כל פירות שלישית נתעשרו בין פירות האילן בין פירות הארץ.
אין מתודין אלא ביום וכל היום כשר לוידוי המעשר, ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות.
השגת הראב"ד: אין מתודין אלא ביום וכו' עד בין בפני הבית בין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות. א"א זה שיבוש שהוידוי אינו אלא לפני ה' ואין לפני ה' אלא בבית.
הראב"ד, כאמור, אינו מסכים עם הרמב"ם והוא סובר שהמצוה הזו אינה חלה היום. ואולם, השולחן ערוך פסק כדעת הרמב"ם, ולכאורה לפי הדברים האלה אנחנו חייבים במצוה הזו גם היום:
5. שולחן ערוך יורה דעה סימן שלא סעיפים קמ - קמד
מצות עשה להתודות לפני ה' אחר שמוציאין כל המתנות שבזרע הארץ, וזהו הנקרא וידוי מעשר. ואין מתודין וידוי זה אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר עני.
אימתי מתודין? במנחה, ביו"ט האחרון של פסח של רביעית ושביעית.
אין מתודין אלא ביום. וכל היום כשר לוידוי המעשר. בין בפני הבית בין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות.
וידוי זה נאמר בכל לשון. ואם רצו רבים להתודות כאחד, מתודים.
אינו מתודה עד שלא ישאר אצלו אחת מהמתנות. וערב יו"ט האחרון היה הביעור, ולמחר מתודין, ופירות שלא הגיעו לעונת המעשרות בשעת הביעור, אין מעכבין אותו להתודות, ואינו חייב לבערן.
מעניין לציין שספר החינוך, בניגוד להרגלו, אינו פוסק כרמב"ם בשאלה זו והוא כותב שהמצוה הזו אינה חלה כשאין בית מקדש:
6. ספר החינוך מצוה תרז
מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה [מגילה כ, ב] אין מתודין וידוי זה אלא ביום, וכל היום כשר לוידוי מעשר, והוא נאמר בכל לשון, ומצותו בבית המקדש שנאמר 'לפני ה' א-לוקיך', אבל אם התוודה בכל מקום יצא, וצריך המתוודה שלא ישאר אצלו דבר מכל המתנות, שכן הוא אומר 'בערתי הקדש מן הבית', ואימתי הוא מתודה? - אחר שנה שלישית, שמפרישין בה מעשר עני בשנה הרביעית שאחריה ביום טוב האחרון של פסח, וכן בשנה השביעית. ויתר פרטיה מבוארים בפרק אחרון ממסכת מעשר שני.
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים.
ועובר על זה ולא התודה וידוי זה של מעשרות בזמנו בזמן הבית ביטל עשה זה.
אגב, לגבי חיוב נשים במצוה זו נחלקו הדעות. בעל ספר החינוך, כאמור, כותב שהמצוה הזו נוהגת בזכרים בלבד, ויש בכך הגיון, שהרי זו מצוות עשה שהזמן גרמה, וכן שזה תלוי בהכרזה 'ואת האדמה אשר נתת לנו', וכפי שהדין בביכורים שאשה אינה חייבת במקרא ביכורים, בגלל שאינה יכולה לומר 'ועדה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי', כך צריך להיות גם לגבי וידוי מעשרות.
ואולם, הרמב"ם לא כתב שנשים פטורות מוידוי מעשרות, ואילו במקרא ביכורים הרמב"ם כותב זאת. לכן המנחת חינוך מסתפק אם באמת נשים חייבות או פטורות ממצוה זו. ואף שזו מצוות עשה שהזמן גרמה, כי אי אפשר לקרוא מקרא ביכורים בלילה, בכל אופן זה חלק ממצוות הפרשת תרומות ומעשרות. גם הקהילות יעקב (קידושין לב) אומר, שבדומה לקרבנות שאינן קרבות בלילה ובכל אופן אשה חייבת בהם, כך הוא גם בוידוי מעשר. כך סובר גם ר' חיים מבריסק (על הש"ס, סימן רצא). רש"י (קידושין כו, א ד" בוידוי) מסביר שלגבי ביכורים כתוב 'האדמה אשר נתתי לי', ולכן אשה לא יכולה לומר זאת, אבל לגבי וידוי מעשרות כתוב 'האדמה אשר נתת לנו', ואת זה גם אשה יכולה להגיד. זו אחת הסיבות לכך שבחרתי לומר השנה את וידוי המעשרות בסוף מוסף ולא בסוף מנחה, כפי שנראה לקמן.
המחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד התעוררה שוב עם חידוש הישוב היהודי בארץ ישראל. הרב קוק כתב שלדעתו המצוה הזו אינה נוהגת בזמן הזה למרות פסיקתם של השולחן ערוך והרמב"ם, ואין לחדש מנהג זה:
7. שו"ת משפט כהן סימן נו
על דבר חיוב הוידוי בזמן הזה, אע"ג דאיפליגו הרמב"ם והראב"ד, אם וידוי מעשר נוהג שלא בפני הבית, ולדעת הרמב"ם הוא נוהג אפילו שלא בפני הבית, מ"מ קשה שיהיה נוהג בזמן הזה מכמה טעמים: לא מבעי לדעת הרמב"ם, דכל תרומות ומעשרות הם מדרבנן בזמן הזה, שאין רוב יושביה עליה, אלא אפילו לדסברי דמן התורה נוהג חיוב תרומות ומעשרות בזמן הזה, מ"מ כיון שאין נותנים תרומה לכהן בטהרתה איך יאמר 'עשיתי ככל אשר צויתני', שפירשו חז"ל שמחתי ושימחתי בו, ואיה שמחתה כעת בעוה"ר כיון שאינה נאכלת. גם איך יתכן לומר 'לא ביערתי ממנו בטמא', משמע הא בטהור ביער ואכל, ואנו הרי בעוה"ר אין לנו אכילה בטהרה. ולפיכך, אפילו נתן המעשר ללוי איך יוכל להתודות בזמן הזה? ...ועוד דאמרינן במשנתנו הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות, וההפרשה בזמן הזה ודאי בטומאה היא, וא"א לקיים זה בזה"ז עד יבוא מורה צדק.
אבל חותנו (הראשון) של הרב קוק, האדר"ת, הוציא קונטרס בשם 'אחרית השנים', ובו הוא מאריך להסביר מדוע מצוה זו אכן מדאורייתא גם היום. אגב, האדר"ת הוא גם זה שיזם את חידוש ההקהל בסוף השנה השביעית, אבל שם מדובר בטקס שעניינו זכר למעמד ההקהל, וכאן הוא טוען שיש חובה מן התורה לעשות את וידוי המעשר, ולא רק זכר לוידוי מעשר שהיה נהוג בעבר.
מעניין לציין שהאדר"ת הוציא את ספרו בעילום שם, ואף נימק זאת כך: "ומפני שבדורנו נושאים פנים בתורה, ותמו אפסו הנושאים ונותנים בדברי חבריהם המחברים בדבר הלכה כמו שהיה מלפנים, וכמו שהוא עתה אצל אחינו הספרדים שיחיו, על כן העלמתי שמי והליטותי פניי באדרתי לבל ישאו פניי, ויבוא מי שירצה וישיב לשם שמים, ישוטטו הרבים ותרבה הדעת, יגדיל תורה ויאדיר". כלומר שהוא ידע שהוא מחדש חידוש גדול, והוא לא רצה שיכבדו את הדברים רק בגלל שהוא אמר אותם, ולכן הוא הוציא את הקונטרס בעילום שם, ואף נתן הסכמה לקונטרס ובה הוא כתב: "ראיתי הספר אחרית השנים על מצוות וידוי מעשר והתענגתי לראותו מסודר בדרך יפה, מי יתן ויתרבו חיבורים כאלו המיוסדים על מצוות מיוחדות. על כן לבי ליודעי ומכירי, אבקש להיות בעזרת הרב המאור הגדול המחבר שליט"א אשר כוונתו ומעשיו לשם שמים... על כן מצוה להחזיק בידו ולקנותו בכסף מלא... וחלילה להשיג גבולו"...
בכל אופן, האדר"ת אינו מסכים עם דברי הרב קוק, והוא מביא חמשה טיעונים שבגללם סוברים אנשים שזו מצוה שאינה קיימת היום, ודוחה אותם אחד לאחד. אלו הם הטיעונים שמובאים בספרי הפוסקים בשאלה זו:
8. אחרית השנים, הרב אליהו דוד רבינוביץ תאומים, פרק א
והנה לא שמענו (ואולי מריחוק המקום בעוונותינו הרבים) אם קיימו המצוה הזאת בזמן הזה, ומדברי רבותינו לא משמע לחלק בין בזמן הבית בין בזמן הזה, אלא כמו חובת קיומי החוקים בעצמם כן גם חובת הוידוי, אם מן התורה אם מדרבנן. ואם כן ראוי לנו למצוא זכות על מניעת המצוה היקרה הזאת. תהלה לא-ל יגעתי ומצאתי הרבה דרכים:
האחד יש לומר כהראב"ד שכתב בפרק יא ממעשר שני שאין וידוי אלא בבית המקדש מדכתיב 'לפני ה''.
השני יש לומר לפי מה דתנן פרק ה דמעשר שני משנה יב 'לא ביערתי ממנו בטמא' הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתוודות, והרי כולנו טמאים, על כן אי אפשר להתוודות.
השלישי יש לומר כדתנן דאין גרים ועבדים משוחררים מתוודים מפני שאין להם חלק בארץ ע"ש, אם כן אי אפשר בזמן הזה.
הרביעי יש לומר ע"פ מה דאמרו בירושלמי אית תני תנויי כל מצוות שבתורה מעכבות את הוידוי, ואמר ר' אחא בר פפא בעי קומי ר' זירא אפילו הקדים תפילה של ראש לתפלה של יד נמי? אמר ליה אוף אנא סבר כן. אם כן הסכימו הם לברייתא זאת, ואם כן לא משכחת לה כלל מי שיקרא, דמי צדיק יאמר זיכיתי לבי מכל עבירות קלות שבקלות כהנה?
החמישי יש לומר דכיון שכל עיקרו של תרומות ומעשרות בזמן הזה דרבנן, ומצוות הוידוי היא בשנת השלישית והששית לשמיטה ובודאי אין לשנות לשנוה האחרת, ואם כן הוי ליה ספיקא דרבנן ולקולא, דהא נסתפקו רבותינו מתי היא שנת השביעית, ואם כן לא ידענו מתי זמן הביעור והוידוי, על כן נתבטל...
ואולי מטעם זה לא כתבו הטור ביו"ד סוף סימן שלא. אך מרן המחבר ז"ל ואא"ז הלבוש והש"ך ורבינו הגר"א ז"ל תמכו בידיו וכתבו מצות עשה זאת, וגם הרמ"א ז"ל הסכים לדעת המחבר וכן כתב בספר חרדים במניין המצוות שאפשר לקיימן בזמן הזה. על כן נתתי אל לבי להצדיק את הצדיק מרן המחבר וסייעתו. ותהלה לא-ל עלתה בידי להסיר כל הטעמים שזכרנו לענ"ד.
את כל הטיעונים שהוא הביא הוא דוחה אחד לאחד. לגבי הטיעון הראשון הוא אומר שעם כל הכבוד לראב"ד, הרי שהרמב"ם והשו"ע מכריעים נגדו, וכך יש לנהוג.
לגבי הטיעון השני אומר האדר"ת שגם מסיבות אחרות חייבים לומר שיש שיבוש במשנה, שהרי אין איסור להפריש תרומות ומעשרות בטומאה, ולכן יש לגרוס 'אם הבעירו בטומאה', ולא 'אם הפרישו בטומאה', ומי שמפריש תרומות ומעשרות בטומאה ודאי יכול לומר וידוי מעשרות, שהרי אין בכך איסור.
לגבי הטיעון השלישי הוא מביא את דעת רש"י שהבאנו לעיל, שיש להבדיל בין ביכורים שדורשים בעלות יחיד על קרקע - 'האדמה אשר נתת לי', לבין וידוי מעשרות שמצריך בעלות של העם 'האדמה אשר נתת לנו'.
לגבי הטיעון הרביעי הוא אומר שרק הדברים המנויים במשנה הם המעכבים את וידוי המעשר ולא כל המצוות שבתורה.
לגבי הטיעון החמישי הוא אומר שודאי לא נפקיע מצוה זו רק בגלל שאנחנו לא בטוחים באיזו שנה היא שנת השמיטה, כי בדבר כזה לא אומרים 'ספק דרבנן לקולא'.
לכן, בסופו של דבר מסיק האדר"ת שיש לעשות מצוה זו גם היום, וזו הסיבה שאנו נוהגים כן בקיבוצנו.
כאמור, אין אנו מסתפקים רק בקיום המצוה, אלא גם בנסיון לרדת לשורשה ולערכים שהיא מלמדת אותנו. ספר החינוך מסביר את טעם המצוה כך:
9. ספר החינוך מצוה תרז
משרשי המצוה, לפי שסגולת האדם וגודל שבחו הוא הדיבור שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים, שאילו מצד יתר התנועות גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו, ועל כן יש הרבה מבני אדם שיראין מלפסול דבורם שהוא ההוד הגדול שבהם יותר מלחטוא במעשה. ובהיות ענין המעשרות והתרומות דבר גדול, וגם כי בה תלויה מחית משרתי הא-ל, היה מחסדיו עלינו כדי שלא נחטא בהן להזהירנו עליהם להפריש אותן ושלא ליגע וליהנות בהם בפועל, וגם שנעיד על עצמנו בפינו בבית הקדוש שלא שקרנו בהם ולא עכבנו דבר מהם, וכל כך כדי שנזהר מאד בענין.
מטרת המצוה, אם כן, היא, שאדם ידע שהוא צריך להצהיר שהוא עשה הכל כראוי, וזה יתן לו הרגשת מחוייבות גדולה יותר. אנשים רציניים אינם מצהירים מן הפה ולחוץ, ומכיון שכך אפשר יהיה להגיע להקפדה יתרה על המצוה הזו. אולי זה דומה לכך שבקיבוץ אנחנו דורשים מכל בני המשק שמבקשים לגור כאן להצהיר שהם שומרי תורה ומצוות...
חז"ל, כאמור, קראו למצוה הזו 'וידוי מעשר'. את הוידוי אנחנו מכירים מתהליך התשובה, והוידוי הוא תמיד על חטאים. מהי כוונת הביטוי 'וידוי מעשר'? המנחת חינוך רוצה לחדש שהוידוי הוא על עצם העובדה שהאדם השהה את מעשרותיו ולא נתן אותם בזמן:
10.מנחת חינוך, מצוה תרז
ועלה בדעתי לומר, דאפשר דמצוות וידוי אינו אם נתן מתנותיו כראוי בכל שנה, כיון דהכל עשה יפה בעתו, למה יתוודה, והלא לא חטא כלל, ולמה ייקרא 'וידוי מעשר'?
רק אם השהה המתנות ומבערן, אז מתוודה לאחר הביעור, ושייך לשון וידוי, שאומר אף שלא עשה כראוי, מ"מ תיקן וביער הקודש וגם נתן כל אחד לבעלים. ובזה ניחא לשון הר"מ 'מי שאין לו', היינו בשעת ביעור, דהכל תלוי בזמן הביעור, אך לא משמע כן. ובמצוה זו אני נבוך בכמה עניינים, השי"ת יאיר עיניי בתורתו, ועוד חזון למועד.
אבל דבריו אינם מסתדרים כל כך עם פשט הפסוקים שמדברים על מי שאומר 'לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי', 'עשיתי ככל אשר ציויתני', וכו'. הספורנו רוצה לומר שזה נקרא וידוי כי עצם העובדה שנותנים תרומות לכהנים זה בגלל החטא של עם ישראל, כי במקור זה היה אמור להגיע לבכורות ורק בגלל חטא העגל זה ניתן לכהנים:
11.ספורנו, דברים פרק כו פסוק יג
ביערתי הקודש מן הבית, בחטאינו ובעוונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות, אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות, כאמרו 'ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם" (יחזקאל כ, כ), וזהו וידוי מעשר שהזכירו רבותינו ז"ל.
וגם נתתיו ללוי, טעם 'גם' כטעם 'אף על פי', כמו 'גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים (רות א, יב). יאמר אם כן: מודה אני כי גדול עווני שגרמתי לבער הקודש מן הבית, ואף על פי שנתתיו ללוי וזולתו במצותך, אני מתפלל שתשקיף השקפה לטוב במקום ההשקפה לרעה הראויה לעוני.
ואולם, מעולם לא מצינו שאנחנו מחוייבים להתוודות על חטא העגל, ומה עוד שהעיקר חסר מן הספר. יתרה מזו: חז"ל מדברים על וידוי מעשר כשבחו של אדם:
12.תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לב עמוד ב
תניא, רשב"י אומר: אדם אומר שבחו בקול נמוך, וגנותו - בקול רם; שבחו בקול נמוך - מן וידוי המעשר, גנותו בקול רם - ממקרא ביכורים.
לכן נראה להסביר שה'וידוי' פה אינו כמו וידוי של חטאים אלא כמו הודאה והודעה על כך שהתקיימו המצוות הללו במלואן.
הרב קוק לומד מהמצוה הזו עניין יסודי מאוד, שקשור לעבודת הנפש של האדם. פעמים רבות אנחנו עדים לביקורת עצמית קשה מאוד - הן במישור הפרטי שלנו כאנשים, והן במישור הכללי שלנו כציבור - אשר גורמת לנו לאבד את דרכנו. מצוות וידוי מעשר נועדה שנבחין גם בנקודות האור שלנו ושבדרכנו, כדי שנמשיך להיטיב את דרכנו ולא נתבוסס בבוץ של חשבון הנפש וההלקאה העצמית:
13.הרב קוק, עין אי"ה מסכת מעשר שני פרק ז משנה י
כשם שצריך שיהיה מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ה', בעשות הטוב וקדושת המעשים והדרכים והיישרת הדיעות והמידות בציור בהיר מאוד, עד שיבורר לו שאם גם יהיה משתדל בכל כוחו לרדוף אחר הטוב והצדק, בכל זאת רחוק הדבר הוא שיצא באמת ידי חובתו הגמורה. ועל כן כך היא מדתן של צדיקים שהם משקיפים על עצמם כמקצרים בצדקה ומעשים טובים, על כן הם רחוקים מגאוה וּמְסֻבָּלִים בענוות צדק. עם כל זה, אין טוב לאדם שמדה זאת תפעל עליו יותר מדי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחתו ושלוות נפשו, בהשגתו בשכל בתורה ובכל מדה טובה ומעגל טוב.
על כן נתנה לנו התורה דרך להערה שצריך האדם שישמח גם כן לפעמים גם בביטוי שפתיים על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המידה הראויה לחזק לבבו בעבודה ולשמח נפשו בפעלי יושר בתורה ובמצוה, ראוי שימצא בנפשו קורת רוח וימלא שמחה ושלוה, ולא יהיה תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו. על כן, כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העוונות, כן יש גם כן תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כל כך כוידוי של החטאים, כדי שלא תיזוח עליו לבבו ויהיה נוטה לעצלה לגאוה ולשרירות לב, אבל לפרקים תימצא תועלת לעבדי ה' ישרי דרך גם כן בוידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזר ארחות חייו בדרך ה'.
על כן הוקבעה מצות וידוי עם מצות הפרשת המתנות המחוייבות, שהם כוללים בקרבם את כלל כל חיובי התורה והשכל, שהם בכלל שש מערכות. דהיינו, הלאוין, והעשין, מצוות הציבור, והיחיד, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, וכולם ימצאו מקום במתנות המחויבות: הזהירות מאכילת טבלים הוא מתייחס אל הלאוין, עצם מצוות הפרשה וקדושת התרומות בקריאת שם ונתינתה למי ששייכים להם מצד המצוה, היא בכלל העשין. מצד החובה היחידית המוטלת על כל יחיד היא חובת היחיד, ומצד התכלית העולה לקיום הכהנים, תורתם ועבודתם בעם, הוא מצות הציבור. מצד זכות הכהנים ויתר זוכי המתנות במתנותיהם היא משָׁעַר מצוות שבין אדם לחבירו, ומצד עצם הקדושה וההפקעה מאיסור טבל היא בכלל מצוות שבין אדם למקום.
אם כן תיקון המעשרות כהלכתם הם כוללים את יסודי חובת האדם כולם, וללמד על הכלל יצאה תורה במצוות וידוי שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצוא עצמו חייב ובלתי ממלא חובתו גם במקום שהוא ממלא אותה, כי אם ידון על עצמו גם כן בקו האמת, בעין פקוחה לדעת את מעשהו למצוא קורת רוח ושמחת לב במעשה הטוב, ואז יתבררו לו דרכיו לדעת גם כן את חלקי הרע שבהם למען יסור מהם ביותר אומץ, בהיותו מעריך את שמחת לבבו בגלל הטוב וצערו ועצבונו ונפילת רוחו בגלל הרע.
על כן דרוש לנו וידוי המצוות לפרקים לחזק לבבנו אל דרך ה', כמו שדרוש לנו וידוי הפשעים למען סור מוקשי רע.
ונכון מאוד גם כן להטביע בטבע האדם מדת היושר והצניעות, שגם במקום שע"פ התורה הוא מצווה לספר בשבח מעשיו שעשאם כתיקונם, מכל מקום יהיה נוטה בטבעו הישר אל הענוה והצנע לכת, עד שיהיה הדבר עליו כמשא ויאחר כפי היכולת, עד שיבוא למלאת החובה הזאת רק במועד היותר מאוחר שאי אפשר לאחרו עוד. ומאחר שהמצוה הזאת היא ביו"ט של פסח, כקבלת חז"ל, יאחרה עד הזמן היותר מאוחר שהוא מחוייב לקיים מצוות קונהו מאין דיחוי, יום טוב האחרון במנחה.
אנחנו החלטנו, כאמור, לעשות את הטקס אחרי מוסף. מכיון שיש לנו שני מנייני מנחה, והשמועות מספרות שאפילו בצירוף של שני המניינים לא מגיעים למספר הנוכחים בתפילת המוסף, ומכיון שנשים בדרך כלל לא מגיעות למנחה, וידוי המעשרות יהיה פומבי יותר אם הוא יתקיים אחרי מוסף.
כפי שראינו במשנה, כל היום כשר לוידוי מעשרות. הסיבה שדחו זאת למנחה היא כדי לאפשר לאכול את הפירות האלו גם בסעודת החג האחרון - מה שאינו קיים מבחינתנו, כי אין לנו פירות שאנחנו מבערים.
מבחינה השקפתית, כפי שראינו בדברי הרב קוק, דוחים זאת לרגע האחרון האפשרי בכדי ללמדנו ענוה. אז אנחנו דוחים זאת ליום טוב האחרון, ומסבירים את ההחלטה בשיעור זה בכדי שנפנים כולנו את מידת הענוה הרצויה, אבל יחד עם זה רצינו שכולם יטלו חלק במצוה זו, כי בכל אופן יש מקום גם ל 1/64 של גאוה...
בס