בס"ד יח אייר תשס"ח
ר' שמעון בר יוחאי במערה
1. תלמוד בבלי מסכת שבת דף לג עמוד ב
דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה - יתעלה, יוסי ששתק - יגלה לציפורי, שמעון שגינה - יהרג.
אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא. כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי. כי תקיף גזירתא, אמר ליה לבריה: נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן. אזלו טשו במערתא. איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא. והוו משלחי מנייהו, והוו יתבי עד צוארייהו בחלא, כולי יומא גרסי, בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו. איתבו תריסר שני במערתא. אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזרתיה? נפקו. חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? - אמר להו: לכבוד שבת. - ותיסגי לך בחד? - חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. - אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו.
שמע רבי פנחס בן יאיר חתניה ונפק לאפיה, עייליה לבי בניה הוה קא אריך ליה לבישריה, חזי דהוה ביה פילי בגופיה, הוה קא בכי, וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה. אמר לו: אוי לי שראיתיך בכך! - אמר לו: אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך - לא מצאת בי כך. דמעיקרא כי הוה מקשי רבי שמעון בן יוחי קושיא - הוה מפרק ליה רבי פנחס בן יאיר תריסר פירוקי, לסוף כי הוה מקשי רבי פנחס בן יאיר קושיא - הוה מפרק ליה רבי שמעון בן יוחי עשרין וארבעה פירוקי.
אמר: הואיל ואיתרחיש ניסא - איזיל אתקין מילתא, דכתיב 'ויבא יעקב שלם' ואמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. 'ויחן את פני העיר' אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם. אמר: איכא מילתא דבעי לתקוני? - אמרו ליה: איכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה, ואית להו צערא לכהנים לאקופי. אמר: איכא איניש דידע דאיתחזק הכא טהרה? אמר ליה ההוא סבא: כאן קיצץ בן זכאי תורמסי תרומה. עבד איהו נמי הכי, כל היכא דהוה קשי - טהריה, וכל היכא דהוה רפי - צייניה. אמר ההוא סבא: טיהר בן יוחי בית הקברות! - אמר לו: אילמלי היית עמנו, ואפילו היית עמנו ולא נמנית עמנו - יפה אתה אומר. עכשיו שהיית עמנו ונמנית עמנו, יאמרו: זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל שכן? יהב ביה עיניה, ונח נפשיה. נפק לשוקא, חזייה ליהודה בן גרים, אמר: עדיין יש לזה בעולם? נתן בו עיניו, ועשהו גל של עצמות.
סיפור זה מובא ב'כה עשו חכמינו' (ח"ב עמ' 117) וידוע מאוד במקורות חז"ל. אך ברוב המקומות הסיפור נגמר ברגע שרשב"י יוצא מהמערה עם בנו בפעם השניה, ורואה את הזקן עם ההדסים. ברצוני לנתח את הסיפור ולראות מה היתה מגמת חז"ל כשהם כתבו את הסיפור. ראשית, מעניין לציין דוקא את שתיקתו של ר' יוסי. בשני אירועים מאוחרים יותר מוצאים אנו שר' יוסי אינו מוכן שיגידו עליו שהוא שתק כשר' יהודה הוא זה שדיבר, ואולי המקרים הללו הם תוצאה של הסיפור הזה:
2. תלמוד בבלי מסכת נזיר דף מט עמוד ב
תנו רבנן: אחר פטירתו של רבי מאיר, אמר להן רבי יהודה לתלמידיו: אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן, מפני שקנתרנין הן, ולא ללמוד תורה הן באין אלא לקפחני בהלכות הן באין. דחק סומכוס ונכנס, אמר להם: כך שנה לי רבי מאיר, על אלו טומאות הנזיר מגלח: על המת, ועל כזית מן המת. כעס רבי יהודה ואמר להן, לא כך אמרתי לכם: אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן? על כזית מן המת מגלח, על המת לא כ"ש! אמר ר' יוסי, יאמרו: מאיר שכב, יהודה כעס, יוסי שתק, תורה מה תהא עליה? א"ר יוסי: לא נצרכה, אלא למת שאין עליו כזית בשר.
מקרה דומה מובא במסכת קידושין:
3. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף נב עמוד ב
תנו רבנן: לאחר פטירתו של ר' מאיר, אמר להם רבי יהודה לתלמידיו: אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן, מפני שקנתרנים הם, ולא ללמוד תורה הם באים, אלא לקפחני בהלכות הם באים. דחק סומכוס ונכנס, אמר להם, כך שנה לי ר' מאיר: המקדש בחלקו, בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים - לא קידש. כעס ר' יהודה עליהם, אמר להם, לא כך אמרתי לכם: אל יכנסו מתלמידי ר"מ לכאן, מפני שקנתרנים הם, ולא ללמוד תורה הם באים, אלא לקפחני בהלכות הם באים? וכי אשה בעזרה מנין! אמר ר' יוסי, יאמרו: מאיר שכב, יהודה כעס, יוסי שתק, דברי תורה מה תהא עליה! וכי אין אדם עשוי לקבל קידושין לבתו בעזרה? ואין אשה עשויה לעשות לה שליח לקבל קידושיה בעזרה? ועוד, דחקה ונכנסה, מאי?
בכל אופן, הסיפור הזה מובא בירושלמי באופן שונה במקצת, ומעניין להשוות בין הסיפורים:
4. תלמוד ירושלמי מסכת שביעית פרק ט הלכה א
רבי שמעון בן יוחי עבד טמיר במערתא תלת עשר שנין במערת חרובין דתרומה עד שהעלה גופו חלודה. לסוף תלת עשר שנין אמר: לינה נפק חמי מה קלא עלמא? (=וכי איני יוצא לראות מה קול יש בעולם?) נפק ויתיב ליה על פומא דמערתא חמא חד צייד צייד ציפרים פרס מצודתיה שמע ברת קלא אמרה דימוס ואישתיזבת (=שמע בת קול שאומרת שהציפור תצא לחופשי, ואכן ניצלה הציפור) אמר: ציפור מבלעדי שמיא לא איבדא כל שכן בר נשא. כד חמא דשדכן מילייא (= כשראה שהדברים נוחים שמת הקיסר ולא היה לו פחד) אמר ניחות ניחמי בהדין דימוסין דטבריא. אמר צריכין אנן לעשות תקנה כמו שעשו אבותינו הראשונים 'ויחן את פני העיר' שהיו עושין איטליסן ומוכרין בשוק. אמר נדכי טיבריא והוה נסב תורמוסין ומקצץ ומקליק וכל הן דהוה מיתא הוה טייף וסלק ליה מן לעיל. (=היה מקצץ תורמוסי תרומה, ובכל מקום שהיה שם מת, היה המת צף ועולה כלפי מעלה). חמתיה חד כותי אמר לינה אזל מפלי בהון סבא דיודאי (=ראה אותו כותי אחד, אמר: אבוא ואגרה בו את זקני היהודים). נסב חד מית אזל ואטמריה הן דדכי. אתא לגביה רבי שמעון בן יוחי אמר ליה לא דכית אתר פלן איתא ואנא מפיק לך מן תמן צפה ר' שמעון בן יוחי ברוח הקודש שנתנו שם, ואמר: גוזר אני על העליונים שירדו ועל התחתונים שיעלו וכן הוות ליה. מי עבר קומי מוגדלא שמע קליה דספרא אמר הא בר יוחי מדכי טיבריא א"ל יבוא עלי אם לא שמעתי שטבריה עתידה ליטהר אפילו כן לא הימנין היית? מיד נעשה גל של עצמות.
הסיפור בירושלמי אינו דן בשאלה מדוע נכנס ר' שמעון למערה, ואינו מביא כלל את הסיפור על בנו. אבל התיקון של טבריה קשור מאוד לסיפור גם לפי הגרסה הזו. מהו הקשר בין התחבאותו של ר' שמעון במערה לבין התיקון של טבריה? - הגמרא בפירוש אומרת שאת התיקון הזה הוא עשה בגלל הנס שהתרחש לו. אך האם יש קשר מעבר לכך?
אם נבחן את המבנה של הסיפור, נראה שהסיפור בנוי בתקבולת כיאסטית ברורה:
|
1
|
דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו.
|
|
2
|
פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה - יתעלה, יוסי ששתק - יגלה לציפורי, שמעון שגינה - יהרג.
אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא. כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי. כי תקיף גזירתא, אמר ליה לבריה: נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן. אזלו טשו במערתא.
|
|
3
|
איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא.
|
|
4
|
והוו משלחי מנייהו, והוו יתבי עד צוארייהו בחלא, כולי יומא גרסי, בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו. איתבו תריסר שני במערתא.
|
|
5
|
אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזרתיה?
|
|
6
|
נפקו. חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף.
|
|
7
|
יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!
|
|
8
|
הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש.
|
|
7א
|
יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם!
|
|
6א
|
נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה.
|
|
5א
|
בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? - אמר להו: לכבוד שבת. - ותיסגי לך בחד? - חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. - אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו.
|
|
4א
|
שמע רבי פנחס בן יאיר חתניה ונפק לאפיה, עייליה לבי בניה הוה קא אריך ליה לבישריה, חזי דהוה ביה פילי בגופיה, הוה קא בכי, וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה. אמר לו: אוי לי שראיתיך בכך! - אמר לו: אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך - לא מצאת בי כך. דמעיקרא כי הוה מקשי רבי שמעון בן יוחי קושיא - הוה מפרק ליה רבי פנחס בן יאיר תריסר פירוקי, לסוף כי הוה מקשי רבי פנחס בן יאיר קושיא - הוה מפרק ליה רבי שמעון בן יוחי עשרין וארבעה פירוקי.
|
|
3א
|
אמר: הואיל ואיתרחיש ניסא - איזיל אתקין מילתא,
|
|
2א
|
דכתיב "ויבא יעקב שלם" ואמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. "ויחן את פני העיר". אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם. אמר: איכא מילתא דבעי לתקוני? - אמרו ליה: איכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה, ואית להו צערא לכהנים לאקופי. אמר: איכא איניש דידע דאיתחזק הכא טהרה? אמר ליה ההוא סבא: כאן קיצץ בן זכאי תורמסי תרומה. עבד איהו נמי הכי, כל היכא דהוה קשי - טהריה, וכל היכא דהוה רפי - צייניה. אמר ההוא סבא: טיהר בן יוחי בית הקברות! - אמר לו: אילמלא היית עמנו, ואפילו היית עמנו ולא נמנית עמנו - יפה אתה אומר. עכשיו שהיית עמנו ונמנית עמנו, יאמרו: זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל שכן? יהב ביה עיניה, ונח נפשיה.
|
|
1א
|
נפק לשוקא, חזייה ליהודה בן גרים, אמר: עדיין יש לזה בעולם? נתן בו עיניו, ועשהו גל של עצמות.
|
חלקים 1, 1א: המסגרת של הסיפור והיחס ליהודה בן גרים
חלקים 2, 2א: שלושה תיקונים שנעשו. שווקים, מרחצאות ומטבע (גשר שנועד לגבות מכס). ויכוח בין שלושה חכמים על התיקונים הללו. דברים של רשב"י שהתפרסמו, או שיש חשש שיתפרסמו.
חלקים 3, 3א: הנס וההתייחסות לנס.