בס"ד י סיון תשס"ח
האם דיברה מרים לשון הרע על משה?
בסופה של הפרשה אנחנו מוצאים את הסיפור הבא, שיכול להוות דוגמא נוספת לכך שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה:
1. במדבר פרק יב פסוקים א - טז
וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה': וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:
וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם: וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם: וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה: וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ: וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת: וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ: אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ: וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵ-ל נָא רְפָא נָא לָהּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף: וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם: וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן:
סיפור זה הופך להיות אבן יסוד ביהדות, עד כדי כך שהוא נמנה עם הזכירות שצריך כל יהודי לזכור בכל יום, כפי שאומרת התורה:
2. דברים פרק כד פסוקים ח - ט
הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:
מה שאנחנו צריכים לזכור הוא שהקב"ה העניש את מרים על כך שהיא דיברה לשון הרע. אבל פה אפשר לשאול שאלה לא כל-כך הוגנת, אבל כל תלמיד אוהב לשאול את המורים שלו את השאלה הזו, ומכיון שהחת"ס שואל את זה על התורה, גם לנו מותר:
3. חתם סופר על התורה, דברים כד, ט
צריך עיון גדול, שבא להזהיר על לשון הרע וציוה לנו שנדבר לשון הרע על מרים הצדקת ולהזכיר עוונה בכל יום...
התשובה לתמיהתו של החתם סופר היא, לכאורה, שמדובר פה בלשון הרע שנועד לתועלת. אבל בלשון הרע שנועד לתועלת ישנם כללים מאוד מסויימים:
4. חפץ חיים כלל י אות ד
הפרט החמישי שכתבנו לעיל שיכוון לתועלת הוא כמו שנבאר. דהיינו: לא מבעי אם האנשים שהוא מספר לפניהם יכולים הם לעזור לנגזל והנעשק והניזק והמתבייש בעניינם, ובודאי נכון לעשות הדבר כן. ואפילו אם התועלת הזאת לא תוכל להגיע על ידי סיפורו, רק שהוא מתכוון שיתרחקו בני אדם מדרך רשע כשישמעו שהבריות מגנות פועלי אוון, ואולי הוא בעצמו ישוב על ידי זה מדרכיו הרעים ויתקן מעשיו כשישמע שהבריות מגנות אותו עבור זה, גם זה איננו בכלל לשון הרע ולתועלת ייחשב... אבל אם הוא משער שבודאי לא תהיה שום תועלת, כגון אם האנשים שהוא מספר לפניהם גם הם בעלי הרשע, שגם הם עשו כמה פעמים כהרעה הזאת לאנשים ולא נחשב בעיניהם לעוון כלל, לאנשים כאלו ייזהר שלא לספר כלל עניין בזה.
כלומר שהכוונה לתועלת אינה תלויה רק במספר, אלא גם באנשים שהוא מספר להם. האם התורה יכולה להעיד שכל מי שיעסוק בה יקרא את הדברים וזה יהיה לתועלת? האם כל מי שיקרא על כך שמשה הכה בסלע ילמד מכאן ואילך שאם הקב"ה אומר לך לדבר אל הסלע לא תכה בו? האם כל מי שקרא את הסיפור של דוד ובת שבע למד ממנו רק דברים טובים, ואין מי שהוציא את הדברים לגנאי? כיצד מרשה לעצמה התורה לפרסם את הדברים האלה, אם חלק מהקוראים אותם לא מכוונים לתועלת? -כמובן שאפשר לענות שהתורה מכוונת כלפי אלו שזה יביא להם תועלת, אבל יכול להיות שיש הסבר עמוק יותר.
ר' יעקב קמינצקי בספרו על התורה (אין לי את הספר לפניי, כמו גם את חידושי החתם סופר על התורה, ושמעתי את הציטוטים הללו מפי הרב ישראל רייזמן בשיעורו על ירמיהו לב,א - קלטת מס' 118) כותב כך:
5. ר' יעקב קמינצקי על התורה, בראשית לז, יח
שאל תלמיד אחד אם צריך להסביר מה שסיפרה התורה סיפורים אלו על אחי יוסף, וכי אין זה לשון הרע? ...באמת לשון הרע אינו אלא על החיים, ועל המתים מותר מצד הדין.
זהו חידוש גדול של ר' יעקב קמינצקי, שאין איסור של לשון הרע על מתים. דבריו לכאורה מקבלים חיזוק מדברי השולחן ערוך שכותב שרק לגבי מוציא שם רע על מתים ישנו חרם שאוסר זאת, אבל לא לגבי לשון הרע. (ההבדל בין מוציא שם רע ללשון הרע, כפי שנראה ברמב"ם בהלכות דעות ז, ב, הוא שלשון הרע הוא על אמת, ומוציא שם רע על שקר). וכך כותב השולחן ערוך:
6. שולחן ערוך אורח חיים סימן תרו סעיף ג
תקנת קדמונינו וחרם, שלא להוציא שם רע על המתים.
החידוש הזה של ר' יעקב קמינצקי יכול לכאורה גם להסביר את המשנה הידועה במסכת יומא, שדורשת משפחות לגנאי:
7. משנה מסכת יומא פרק ג משנה יא
ואלו לגנאי: של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים. של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת הגרוס. בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד. בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. על הראשונים נאמר 'זכר צדיק לברכה' ועל אלו נאמר 'ושם רשעים ירקב'.
והגמרא מסבירה מדוע הם לא רצו ללמד את המקצועות המיוחדים הללו:
8. תלמוד בבלי מסכת יומא דף לח עמוד א
תנו רבנן: בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעין לאפות כמותן ולא היו יודעין לרדות כמותן. שהללו מסיקין מבחוץ ואופין מבחוץ, והללו מסיקין מבפנים ואופין מבפנים. הללו פיתן מתעפשת, והללו אין פיתן מתעפשת. כששמעו חכמים בדבר אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא - לכבודו בראו, שנאמר 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו', וחזרו בית גרמו למקומן. שלחו להם חכמים ולא באו. כפלו להם שכרן - ובאו. בכל יום היו נוטלין שנים עשר מנה, והיום עשרים וארבעה. רבי יהודה אומר: בכל יום עשרים וארבעה, והיום ארבעים ושמונה. אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? אמרו להם: יודעין היו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב, שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן וילך ויעבוד עבודה זרה בכך. ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח: מעולם לא נמצאת פת נקיה ביד בניהם, שלא יאמרו ממעשה לחם הפנים זה ניזונין, לקיים מה שנאמר 'והייתם נקים מה' ומישראל'.
של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת. תנו רבנן: בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעין לפטם כמותם ולא היו יודעין להעלות עשן כמותן. של הללו מתמר ועולה כמקל, של הללו מפציע לכאן ולכאן. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו בראו, שנאמר 'כל פעל ה' למענהו', וחזרו בית אבטינס למקומן. שלחו להם חכמים ולא באו, כפלו להם שכרן ובאו. בכל יום היו נוטלין שנים עשר מנה, והיום עשרים וארבעה. רבי יהודה אומר: בכל יום עשרים וארבעה והיום ארבעים ושמונה. אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? אמרו: יודעין היו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב, אמרו: שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן, וילך ויעבוד עבודה זרה בכך. ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח: מעולם לא יצאת כלה מבושמת מבתיהן, וכשנושאין אשה ממקום אחר מתנין עמה שלא תתבסם, שלא יאמרו ממעשה הקטורת מתבסמין, לקיים מה שנאמר 'והייתם נקים מה' ומישראל'. תניא, אמר רבי ישמעאל: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי אחד מבני בניהם, אמרתי לו: אבותיך בקשו להרבות כבודן, ורצו למעט כבוד המקום - עכשיו כבוד מקום במקומו, ומיעט כבודם.
לפי חידושו של ר' יעקב קמינצקי ברור למה אפשר לספר עליהם את הלשון הרע הזה, כי הם כבר מתים. אבל החידוש הזה של ר' יעקב קמינצקי אינו מופיע בשום ספר שעוסק בהלכות לשון הרע, ויתרה מזו: החפץ חיים דוקא נתן הסבר אחר לכך שחז"ל בחרו לפרסם את המשפחות הללו:
9. חפץ חיים כלל ד אות ח
כשבית דין אומרים לאדם דין אחד במה שהוא בקום ועשה, בין שהוא דברים שבין אדם למקום או דברים שבין אדם לחברו, ואינו רוצה לקיים בשום אופן, ואין לו תשובה במה שאינו מקייים, מותר לספר גנותו, ואף לרשום את גנותו בספר הזכרונות לדור דורים. ואם השיב תשובה באמתלאות שתלוי לפי דבר המסור ללב, דינו כך: אם אנו מבינים שהתשובה הזו איננה אמת רק להוציא מדעתנו, אין אנו צריכים להאמינו ומותר לספר בגנותו, ואף לרשום כנ"ל, אבל אם הדבר ספק - אסור לספק בגנותו.
באר מים חיים אות לה - כל זה הסעיף הוצאתי מסוגיא דיומא, שהשיבו תשובה, ואף על פי כן הזכירו אותם שם לגנאי מפני שהבינו שהתשובה זו איננה אמיתית.
החפץ חיים מדגיש בהערתו שהמקור לכך הוא המשנה הזו, ואם כן מנין לו לרב קמינצקי שמותר לספר לשון הרע על אדם שמת?
בטרם נענה על השאלה הזו, נשאל שאלה אחרת: האם מותר לאדם לספר לשון הרע על עצמו? ישנו סיפור ידוע על החפץ חיים שנסע ברכבת לראדין, ולידו ברכבת ישב יהודי שנסע במיוחד לראדין כדי לפגוש את החפץ חיים. היהודי, שכלל לא ידע מי יושב לידו, התחיל לשוחח עם החפץ חיים ושאל אותו האם הוא יודע איפה גר ר' ישראל מאיר הכהן. שאל אותו החפץ חיים למה הוא שואל, והוא אמר שברצונו לראותו, כי הוא שמע שזהו גדול הדור. ענה החפץ חיים: 'אני מכיר אותו, והוא כלל אינו גדול כמו שחושבים'. כעס אותו יהודי, שנסע קילומטרים רבים רק כדי לראות את פניו של החפץ חיים, וסטר לשכנו על שהעיז לדבר כך כנגד גדול הדור. למותר לציין שכשהגיעה הרכבת לתחנה והתברר לו שלידו ישב החפץ חיים בכבודו ובעצמו הוא הרגיש רע מאוד וביקש סליחה. ענה לו החפץ חיים: הסטירה הגיעה לי, וכך למדתי לקח חשוב: אסור לאדם לספר לשון הרע אפילו על עצמו...
אינני יודע האם הסיפור הזה נכון או לא, אבל לכאורה הוא סותר גם את ההגיון וגם את דברי חז"ל. חז"ל אומרים במדרש כך:
10.שיר השירים רבה פרשה א אות ו
'אל תראני שאני שחרחורת'. רבי סימון פתח 'אל תלשן עבד אל אדוניו'. נקראו ישראל עבדים שנאמר 'כי לי בני ישראל עבדים', ונקראו הנביאים עבדים שנאמר 'כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים'. כך אמרה כנסת ישראל לנביאים: אל תראוני בשחרחרותי. אין לך שמח בבני יותר ממשה, ועל ידי שאמר 'שמעו נא המורים' נגזר עליו שלא יכנס לארץ. ד"א אין לך שמח בבני יותר מישעיהו ועל ידי שאמר 'ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב' אמר לו הקב"ה: ישעיה, בנפשך את רשאי לומר, 'כי איש טמא שפתים אנכי' - ניחא, שמא 'ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב'? אתמהא!
מוכח מכאן, אם כן, שאין איסור לדבר לשון הרע על עצמך. יתרה מזו: מה ההגיון בכך שיהיה אסור לאדם לדבר לשון הרע על עצמו? אם מדובר בחטא שבין אדם לחבירו, מה הסיבה שאדם לא יכול למחול על כבודו?
שאלה זו מובילה אותנו לשאלה אחרת: האם אדם שמוחל על כבודו יכולים גם אחרים לדבר עליו לשון הרע? החפץ חיים פוסק שלא:
11.חפץ חיים כלל ח אות א
אין חילוק באיסור סיפור לשון הרע בין אם המספר איש או אשה, קרוב או רחוק. אף דרגילות הוא כמה פעמים שלא יקפיד האיש שנאמר הגנות עליו על המספר מצד אהבת הקורבה אשר ביניהם, וגם דרך קרוב הוא כשמספר לאחד על קרובו איננו מכוון לגנותו בעצם, רק מפני קנאת האמת שלפי דעתו שלא כהוגן עשה לאיש פלוני בעניין פלוני, אף על פי כן אם טעה בדמיונו בזה, דהיינו שמיהר להחליטו לכף חוב, ועל פי אמת אלא היה חייב בזה, אין דבר זה יוצא מכלל לשון הרע גמורה.
באר מים חיים אות ב - הוא גם כן ממעשה מרים הנ"ל שמשה רבינו ע"ה לא הקפיד על זה, כמו שכתוב 'והאיש משה עניו מאוד'.
ושוב - מה ההגיון בכך שאם אני מספר לשון הרע על אדם שאינו מקפיד, אני עדיין עובר עבירה? הרי אם אני גונב חפץ ממי שאינו מקפיד אין בזה שום איסור! ושאלה נוספת שיש לשאול: האם מרים בכלל דיברה לשון הרע על משה? הרי הרמב"ם מגדיר לשון הרע כך:
12.רמב"ם הלכות דעות פרק ז הלכה ב
אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה, ואומר: כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני, אע"פ שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם. יש עוון גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אע"פ שאומר אמת. אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו.
כלומר שאם מדובר בשקר זה לא נקרא לשון הרע אלא מוציא שם רע. האם מה שאמרו מרים ואהרון היה אמת או שקר? אם הקב"ה אומר 'לא כן עבדי משה', משמע שהם טעו במה שהם אמרו, ואם כן זהו שקר! לפי זה הסיפור שלנו, שמהווה את הדוגמא המפורסמת ביותר ללשון הרע בתנ"ך, בכלל אינו לשון הרע אלא מוציא שם רע! שאלה דומה בעניין אחר שואל הרב חזקיה מדיני בשדי חמד:
13.שדי חמד, מערכת הלמ"ד כלל סג
ומזה תמהתי על מה שכתב הרב חיי אדם בהלכות יום הכיפורים בכלל קמג, שאחר שכתב שרז"ל אמרו בחומר איסור לשון הרע שקשה מהעבירות החמורות סיים ואמר: "והנה הטעם שחמור משלש עבירות החמורות הוא שזה אוחז במעשה הנחש הקדמוני שדיבר לשון הרע על הקב"ה ואמר לחוה מן האילן הזה אכל וברא את העולם, ועל ידי זה פיתה אותה ושכב עמה - הרי גילוי עריות. וגרם מיתה לכל העולם - הרי שפיכות דמים. והטה את לב אדם הראשון וחוה לכפור". והלא הנחש היה מוציא שם רע, שכל מה שדיבר הוא שקר וכזב בלתי שמץ אמת, וממנו ניקח ללמוד חומרא למוציא שם רע על חבירו, אבל איך נלמוד ממנו למדבר לשון הרע, דהיינו המדבר בגנות חבירו והוא אמת?
עונה השדי החמד שבאמת מצינו בכמה מקומות בש"ס שגם המשקר נקרא דובר לשון הרע, לדוגמא:
14.תלמוד בבלי מסכת שבת דף לג עמוד א
תנו רבנן: אסכרה באה לעולם על המעשר, רבי אלעזר ברבי יוסי אומר: על לשון הרע. אמר רבא, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: מאי קראה? - 'וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלֹהִים יִתְהַלֵּל כָּל הַנִּשְׁבָּע בּוֹ כִּי יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי שָׁקֶר' (תהלים סג, יב).
הסביר הרב אלחנן וסרמן (קובץ מאמרים, עמ' נ) שלשון הרע מורכב משני איסורים: איסור אחד הוא בין אדם לחבירו, והוא בכך שאדם גורם נזק לחבירו. אבל האיסור השני הוא בין אדם למקום, והוא עניין של שקר. אין הכוונה למי שמשקר בכוונה, שאז הוא מוציא שם רע, אלא למי שאומר את הדברים כהווייתם, ובטוח שהוא אומר אמת, ובכל זאת יש פה אלמנט של שקר, כי אין שום אפשרות שלא נכנסת לדברים נימה של פרשנות.
בכך אפשר ליישב את כל השאלות ששאלנו:
המדרשים שמגדירים את לשון הרע כשקר צודקים, כי בכל לשון הרע יש גם שקר, כאמור.
ההלכה שאסור לספר לשון הרע על אדם גם אם הוא אינו מקפיד גם היא ברורה, כי גם אם האדם אינו מקפיד על בין אדם לחבירו, הרי עדיין יש פה אלמנט של שקר. מאותה סיבה אסור לאדם גם לספר לשון הרע על עצמו, שהרי נכנסת לזה נימה של ביקורת עצמית שאינה אמיתית.
וכך אפשר להסביר גם את דברי ר' יעקב קמינצקי שאמר שמותר לדבר לשון הרע על המתים: מבחינת הנזק, אחרי שהוא מת אתה כבר לא גורם לו נזק. אבל מבחינת האמת - הרי שגם לאחר מותו יש חשש שאדם יעוות את המציאות ע"פ הפרשנות שלו.
לכן התורה יכולה לספר לשון הרע על המתים, כי התורה מתארת את הדברים כהווייתם ללא נגיעה אישית כלל.
רעיון דומה אומר גם הכתב סופר בספרו על התורה (שבו הוא מצטט מדרש שלא מצאתי את מקורו):
15.כתב סופר על התורה, פרשת כי תצא
השמר בנגע הצרעת וכו' זכור את אשר עשה ה' א-לוקיך למרים וכו'. במדרש: "אם אתה רופא, מוטב, ואם לאו אני רופא לה". והוא פלא. ויש לומר כי כבר האריכו חז"ל שבעבירות שבין אדם למקום פועל תשובה אל ה' אשר חטא לו, מה שאין כן בעבירות שבין אדם לחבירו, דוקא עד שירצה את חבירו. והנה משה היה מסופק אם נענשה מים בעבירה שבינה למקום או משום שהלשינה עליו. וזה שאמר: 'אם אתה רופא לה, מוטב. ואם לאו - כי אי אפשר לך למחול לה - לכן אני רופא, כי הנני מוחל לה שחטאה כנגדי.