בס"ד א תמוז תשס"ח
דרשה לפרשת חוקת
שחרור שבויים והחוסן הלאומי
השבוע התקבלה החלטה בעניין עסקה עם החיזבאללה על החזרת אלדד רגב ואהוד גולדווסר. המחיר שנצטרך לשלם תמורת גלעד שליט עדיין לא נקבע סופית. מסתבר שהמחיר שמדינת ישראל משלמת בעד שבויים וגופות של חללים גדל והולך בטור הנדסי.
לפני כשבועיים כתב חגי סגל טור שבו הוא מציין את ההבדל בהתייחסות לשבויים היום לעומת ההתייחסות שהיתה בתחילת שנות המדינה. היום בני המשפחות מתראיינים השכם והערב בכל כלי התקשורת, ואילו בעבר - בחלק מהמקרים היה אסור אפילו לפרסם את שמותיהם של השבויים.
אם נלך צעד נוסף אחורה, נגלה שבזמן התורה אפילו לא חשפו כמה שבויים נלקחו. התורה מספרת בפרשתנו: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי". לא כתוב אפילו כמה שבויים נלקחו. רש"י כותב שהיתה רק אשה אחת שנלקחה בשבי, והיא היתה בכלל שפחה עמלקית שהם החזירו לעצמם, אבל ה'תרגום יונתן' כתב "וְשָׁבָא מִנְהוֹן שִׁבְיָא רַבָּא", ומשמע שמדובר בשבויים רבים. התורה, בכל אופן, בוחרת להעלים מאיתנו את המידע הזה.
מה שחשוב לתורה לתאר זה לא את עצם הנפילה בשבי, אלא התוצאה: "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה". עם ישראל יצא למלחמת חרמה (תרתי משמע), והסיפור נגמר. לא כתוב אפילו אם השבויים שוחררו או לא, אבל מה שברור הוא שהסיפור לא נמרח על פני כל-כך הרבה זמן. המעניין הוא שבכל הסיפור הזה שמו של משה רבנו לא מוזכר כלל. ישראל נודרים, ה' שומע בקול ישראל(!) וישראל קוראים את שמו של המקום. איפה נמצא המנהיג?
כמדומני שישנם בתנ"ך רק ארבעה סיפורים של חילוץ שבויים: אברהם מחלץ את לוט יחד עם תושבי סדום שנפלו בשבי מידי ארבעת המלכים (בראשית יד), בני יעקב מחלצים את דינה מידי שכם (בראשית לד), מלחמת חרמה (בפרשתנו) ומלחמת צקלג (שמו"א ל). בכל ארבעת המקרים הללו, הכח הדוחף לחילוץ השבויים לא היה המנהיג עצמו אלא דוקא העם:
במלחמת ארבעת המלכים נגד החמשה - חמשת המלכים נסו מפני ארבעת המלכים לכל הכיוונים ולא העזו לפעול כנגדם. מי שחילץ את השבויים היה אברהם אבינו, אדם פרטי שגר באיזור ואשר אחד מקרוביו נלקח בשבי.
בסיפור חילוץ דינה מבית שכם - יעקב נכנס למו"מ עם החוטפים ולא העז לפעול בתקיפות כנגד שכם ומשפחתו. גם לאחר מעשה אין זה ברור האם הוא הסכים לפעולת החילוץ של אחי דינה.
במלחמת חרמה שמו של משה, כאמור, אינו מופיע כלל. התפילה, החרם והמלחמה נעשו ע"י ישראל.
ובמלחמת צקלג - המקרא מתאר כי דוד ואנשיו בכו 'עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת', ורק לאחר שהעם רצה לסקול את דוד הוא החליט לנקוט פעולה ולצאת למלחמת חילוץ.
מסתבר שבנושא השבויים, יותר מאשר בכל נושא אחר, יש כח עצום לדעת הקהל. גם במשטר מלוכני ובלתי דמוקרטי בעליל - הנושא הזה נמצא בידי העם, וכשדעת הקהל משדרת חולשה, המנהיג אינו יכול לשדר תקיפות.
הדבר המדהים בסיפור הזה, כפי שמעיר אור החיים הקדוש, הוא התגובה השקולה של ישראל. כשיהושע נכשל בכיבוש העי בפעם הראשונה, ונהרגו שלושים וששה לוחמים, (יהושע ז) תגובתו היתה קשה מאוד: "וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' עַד הָעֶרֶב הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֲהָהּ ה' אֱ-לֹקִים לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: בִּי ה' מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו: וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל".
נהוג להסביר את תגובתו ההיסטרית של יהושע בכך שזה היה כשלון ראשון במהלך שהיה אמור להיות ללא אבידות. אבל האמת היא שהכשלון הראשון היה כאן, ובכל זאת התגובה של עם ישראל היא הרבה יותר שקולה! הם נודרים נדר אופרטיבי ויוצאים למלחמה, בלי לבכות ובלי להתייאש!
יכול להיות שיהושע בכל אופן שייך קצת לדור יוצאי מצרים. יכול להיות שהתגובה הספונטאנית של בני ישראל בפרשתנו מסמלת את התגובה של הדור הצעיר שמוכן להיכנס לארץ, להילחם עליה, וגם כשהוא סופג אבידות הוא אינו מאבד את העשתונות אלא מתחזק באמונתו, מתפלל ומסתער שוב. זו אותה נחישות וקור הרוח של הדור הצעיר שראינו בפיגוע השבוע בירושלים, וזהו הדור שבסופו של דבר זוכה לרשת את הארץ.