בס"ד כו אלול תשס"ח
פרוזבול
לפני שנתחיל לעסוק בעניין פרוזבול, נכיר את המושג 'שמיטת כספים':
1. דברים פרק טו פסוקים א - יא
מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה': אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ: אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ: רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹקֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: כִּי ה' אֱ-לֹקֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ:
כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ:
מן הפסוקים הללו רואים את עיקר דיני שמיטת הכספים, וניתן לראות שהמצוה אינה על הלווה אלא על המלווה. ואכן המשנה אומרת שהלווה מבחינתו צריך עדיין להשתדל להחזיר את החוב:
2. משנה מסכת שביעית פרק י משניות ח-ט
המחזיר חוב בשביעית יאמר לו 'משמט אני'. אמר לו 'אע"פ כן', יקבל ממנו. שנאמר 'וזה דבר השמטה'... המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו.
כלומר שהעובדה שהמלוה צריך לשמט אינה צריכה לגרום לו להפסיק לחלום על החזרת החוב שמגיע לו. בתלמוד הירושלמי נאמר עוד שהמלוה אומר 'משמט אני' בשפה רפה, ויחד עם זה ביד השניה הוא רומז לכך שהוא אכן רוצה את הכסף:
3. תלמוד ירושלמי מסכת שביעית פרק י הלכה ז
רב הונא אמר: (=האומר 'משמט אני' אומר) בשפה רפה, והימין פשוטה לקבל.
בתלמוד הבבלי הדברים הרבה יותר חריפים. כאן (לפחות לפי הפירוש של רש"י) אפשר גם להכות את הלווה ולהכריח אותו להחזיר את החוב:
4. תלמוד בבלי מסכת גיטין דף לז עמוד ב
תנן התם: המחזיר חוב לחבירו בשביעית - צריך שיאמר לו משמט אני, ואם אמר לו אע"פ כן - יקבל הימנו, שנאמר: 'וזה דבר השמטה'. אמר רבה: ותלי ליה עד דאמר הכי. איתיביה אביי: כשהוא נותן לו, אל יאמר לו בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך. אמר ליה: תלי ליה נמי עד דאמר הכי. אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסיק ביה רבה זוזי, אייתינהו ניהליה בשביעית, אמר ליה: משמט אני, שקלינהו ואזל. אתא אביי אשכחיה דהוה עציב, אמר ליה: אמאי עציב מר? אמר ליה: הכי הוה מעשה. אזל לגביה, אמר ליה: אמטת ליה זוזי למר? אמר ליה: אין. אמר ליה: ומאי אמר לך? אמר ליה: משמט אני. אמר ליה: ואמרת ליה אף על פי כן? אמר ליה: לא. אמר ליה: ואי אמרת ליה אף על פי כן הוה שקלינהו מינך, השתא מיהת אמטינהו ניהליה ואימא ליה אע"פ כן. אזל אמטינהו ניהליה ואמר ליה אף על פי כן, שקלינהו מיניה, אמר: לא הוה ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן מעיקרא.
רש"י
ותלי ליה - אם היה רוצה לחזור בו יתלנו על עץ אם גברה ידו עד דאמר ליה אע"פ כן.
עד דאמר הכי - במתנה אני נותן לך ואין כאן משום לא יגוש דלא בבי דינא קתבע ליה ולאו משום חוב.
דברי רש"י לכאורה תמוהים מאוד: האם באמת אפשר להכריח את הלווה עד כדי תלייתו שיחזיר את החוב בשביעית? ואם כן - מה נשאר ממצוות השמיטה? כך שואל הרא"ש:
5. רבנו אשר, מסכת גיטין פרק רביעי אות יט
תנן התם: "המחזיר חוב בשביעית", כלומר אחר שביעית, "צריך שיאמר לו משמט אני, ואם אמר לו אף על פי כן יקבל הימנו, משום שנאמר 'וזה דבר השמטה'". פירוש כיון דאמר לו הדיבור יצא ידי חובת שמיטה. אמר רבה: ותלי ליה עד דאמר הכי. פרש"י יתלהו על העץ אם גברה ידו עד שיאמר אף על פי כן. ולא נהירא, דאם כן בטלת תורת שמטה. ונראה לפרש ותלי ליה כלומר יהא עיניו תלויות יושב ומצפה עד שיאמר כך.
לכאורה שאלתו של הרא"ש באמת קשה על רש"י, אבל אולי זאת הסיבה שרש"י התחיל במלים 'אם היה רוצה לחזור בו' ולא באופן כללי, כפי שמשמע מהגמרא ומהסיפור שבעקבות הדברים, שלא מדובר פה בכל לווה שמגיע להחזיר חוב, אלא רק בלווה שכבר אמר 'אף על פי כן' ורוצה לחזור בו. והחת"ס אומר שאולי שני הפירושים נכונים: אם אדם בא להחזיר את החוב מותר להסתכל עליו באופן שהוא יבין את הרמז שאני מעדיף שהוא יחזיר את הכסף למרות שאמרתי 'משמט אני', ואם הוא כבר אמר 'אף על פי כן', מותר גם לכפות אותו לעמוד בדיבורו, כי עכשיו אני לא דורש את החוב שלי אלא את קיום ההבטחה שלו, וזה לא קשור לנגישת החוב.
מכאן נעבור לעניין הפרוזבול. המשנה אומרת כך:
6. משנה מסכת שביעית פרק י משניות ג - ד
פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" וגו' התקין הלל לפרוזבול.
זהו גופו של פרוזבול: 'מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה', והדיינים חותמין למטה או העדים:
כיצד עובד עניין הפרוזבול? בגמרא בסוגייתנו מובא כך:
7. תלמוד בבלי מסכת גיטין דף לו עמוד א
ומי איכא מידי, דמדאורייתא משמטא שביעית, והתקין הלל דלא משמטא? אמר אביי: בשביעית בזמן הזה, ורבי היא; דתניא, רבי אומר: 'וזה דבר השמיטה שמוט' - בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע - אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע - אי אתה משמט כספים; ותקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית. ראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, עמד והתקין פרוסבול. ומי איכא מידי, דמדאורייתא לא משמטא שביעית, ותקינו רבנן דתשמט? אמר אביי: שב ואל תעשה הוא. רבא אמר: הפקר ב"ד הפקר.
ע"פ רש"י, תשובתו האחרונה של רבא אינה עונה על השאלה האחרונה אלא על השאלה הראשונה, כיצד מתקין הלל משהו שעוקר את המצוה מן התורה. לפי זה, יש שני הסברים לאופן שבו הפרוזבול עובד: הסבר אחד אומר שזה עובד מכיון שכל מצוות שמיטה היא מדרבנן, ולכן הם יכולים גם לבטל אותה, והסבר אחר אומר שזה עובד מכח הכלל שהפקר בית דין הפקר - וזה כלל שתקף גם בדיני דאורייתא, שהרי כפי שראינו בשיעור הקודם - גם אדם שמקדש אשה בכספו, יכולים חכמים להפקיע את הקידושין ע"י זה שהם מפקירים את ממונו.
ובכל זאת, למרות שבכוחו של הלל הזקן היה לעקור את שמיטת הכספים לגמרי, המדרש מסייג את הדברים ואומרת שתקנת הלל הזקן היתה במסגרת דרשה של פסוקים:
8. ספרי דברים פיסקא קיג אות ג
'את הנכרי תיגוש', זו מצות עשה. 'ואשר יהיה לך את אחיך', ולא של אחיך בידך. מיכן אתה אומר המלוה על המשכון אין משמט. 'את אחיך תשמט ידך', ולא המוסר שטרותיו לבית דין. מיכן אמרו התקין הלל פרוסבול מפני תיקון העולם, שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה עמד והתקין פרוסבול. וזהו גופו של פרוסבול: מוסרני אני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני כל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה והדיינים חותמים למטה או העדים.
מהגמרא הזו משמע שהפרוזבול הוא לא המצאה של הלל הזקן אלא דרשה מתוך פסוקים! מסביר הרמב"ן כך:
9. חידושי הרמב"ן מסכת גיטין דף לו עמוד א
ומי איכא מידי דמדאורייתא משמט והלל אתקין דלא תשמט. איכא למידק ומדאורייתא מי משמט? והא תניא בספרי ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך ולא של אחיך בידיך יצא המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד שאין משמטין... וי"ל התם במוסר שטרותיו לב"ד ממש אבל הכא אינו מוסר להם אלא שכותב מוסרני לכם כלומר בכל מקום שהם יהיו כמסורות לידכם, ואמרו בירושלמי ואפילו נתונות ברומי, והכי נמי משמע במשנת מס' שביעית המלוה את חבירו על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אין משמטין. פרוזבול אינו משמט וזה אחד מן הדברים שהתקין הלל וכו'.
ותמהני: אי מדאורייתא במוסר שטרות סגיא אמאי תיקן הלל פרוזבול הרי מי שרוצה להלוות יכול להלוות ולמסור שטרותיו לב"ד ולא לעבור על דברי תורה!? ואפשר שאין העם רוצים למסור שטרותיהם ביד אחרים, ועוד מפני מלוה על פה שאי אפשר, לפיכך תיקן פרוזבול.
ולי נראה דההיא דספרי אסמכתא היא וכשאמרו מוסר שטרות אין משמיטין מתקנתו של הלל אמרו, והכי משמע בירושלמי פרק בתרא דשביעית דגרסינן התם "תשמט ידך - ולא המוסר שטרותיו לב"ד, מכאן סמכו לפרוזבול מן התורה[1]. ופרוזבול דבר תורה? כשהתקין הלל וסמכוהו לדברי תורה".
ואני תמה: למה ליה להלל פרוזבול? ליתקין [=שילוו אנשים] על מנת שלא תשמיטנו בשביעית!? איכא למימר אי כולי עלמא עבדי הכי משתכח תורת שביעית ולפיכך לא רצה לומר להם, אבל השתא מינכרא מילתא ואמרי בי דינא הוא דקא עביד, אי נמי בשעת הלוואה זימנין דלא דכירי וכיון דפסדי כלל איכא נעילת דלת. אבל כשהלוו והגיע ערב שביעית כל אחד הולך וכותב לעצמו.
מקור המלה 'פרוזבול'
כמובן שזו מלה יוונית. חוקרים מעלים שתי השערות אטימולוגיות למלה הזו:
1. מקור המלה הוא prosbole ביוונית, שפירושה - מסירה אל...
2. חיבור של שתי המילים pros+boule - שביוונית משמעם 'לפני מועצה'.
אבל חז"ל, כדרכם (כמו שעשו לגבי אפיקומן ומלים אחרות שמקורן ביוונית), מנסים להבין את מקורה כאילו זו מלה ארמית:
10.תלמוד בבלי מסכת גיטין דף לו עמוד ב
מאי פרוסבול? אמר רב חסדא: פרוס בולי ובוטי, בולי - אלו עשירים, דכתיב: 'ושברתי את גאון עוזכם', ותני רב יוסף: אלו בולאות שביהודה; בוטי - אלו העניים, דכתיב: 'העבט תעביטנו'. אמר ליה רבא ללעוזא: מאי פרוסבול? א"ל: פורסא דמילתא [=תקנת הדבר. רש"י].
מעניין לציין שלפי דברי הגמרא המלה 'פרוזבול' היא בעצם קיצור של פרוז בולי ובוטי, כלומר תקנת העשירים והעניים, אבל בסופו של דבר מה שנקלט מכל זה היה פרוזבול - כלומר תקנת העשירים, בעוד העניים לא בהכרח רואים בזה את תקנתם.
האם אכן יש כאן תקנה לעניים? - בהסתכלות ארוכת טווח הלל טען שכן, שהרי אחרת בכלל לא היה מי שמלווה להם, ועכשיו יש מי שמלווה להם אבל החובות שלהם לא נשמטים. זה דומה קצת לטענה שההטבות הכלכליות לעשירים מיטיבות עם העניים, כי כך הם יכולים להעסיק ולפרנס עניים רבים יותר. כמובן שקשה מאוד להוכיח האם בסופו של דבר זה שיפר את מצב העניים או הרע איתם, אבל השאלה היא תמיד מה האלטרנטיבה.
השולחן ערוך פסק כך:
11.שולחן ערוך חושן משפט סימן סז סעיפים יח - כא
פרוזבול, אינו משמט. ואינו נכתב אלא בבית דין חשוב, דהיינו שלשה בקיאים בדין ובענין פרוזבול, ויודעים ענין שמיטה, והמחום רבים עליהם באותה העיר. וי"א דכותבין פרוזבול בכל בית דין, ונראה לי דיש להקל בזמן הזה.
זה גופו של פרוזבול: מוסרני לכם פלוני ופלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינים או העדים חותמים מלמטה. (וה"ה שיוכל למסור בבית דין חובותיו שבעל פה).
...
יש מי שכתב ענין שטר פרוזבול כך הוא: הולך המלוה אצל שלשה עדים, ויש אומרים אפילו לשנים, ואומר: הוו עלי סהדי וחזו דאנא מסרנא פרוזבול קמי שלשה דיינים דאינון פלוני ופלוני ופלוני דיינים שבמקום פלוני, ודי לו אם יחתמו בו אותם עדים. ואי חתמו ביה דייני, טפי מעלי, ואין צריך שם עדים.
בגלל המחלוקת שבין השו"ע והרמ"א מופצים שני נוסחאות של פרוזבולים. האחד הוא שטר שהולכים לבית דין, הגם שאינם מומחים, והשני הוא שטר שבו הולכים לעדים וממנים בית דין של מומחים:
שטר פרוזבול הנעשה בפני דיינים - לאשכנזים
במושב שלושה דיינים כאחד היינו, ובא לפנינו ______________________________ ואמר לנו: הן שנה זו היא שנת השביעית, ויש לי חובות בכתב ובעל-פה על אילו אנשים, והריני מוסר לכם פרוזבול, ונותן לכם במתנה בקנין ארבע אמות קרקע מהאדמה שיש לי, ועל ידי אותה קרקע הרשיתי לכם לגבות את כל חובותיי שיש לי (ולאשתי) על אנשים. ומעתה תהיו לי דיינים ותגבו ותקבלו עבורי את החוב. ואם לא תגבו אתם מעכשיו, כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה הרי אני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה.
ואנחנו בית הדין שמענו דבריו ויפינו את כוחו שלא ישמטו חובותיו ויגבה אותם על ידי פרוזבול זה כתקנת הלל וחכמינו ז"ל.
ועל דבר אמת חתמנו שמותינו בעיר ______________________ ביום ____ לחודש אלול ה'תשס"ח ליצירה, והכל שריר ובריר וקיים.
נאם ____________________________ דיין
נאם ____________________________ דיין
נאם ____________________________ דיין
שטר פרוזבול הנעשה בפני עדים - לספרדים
בפנינו עדים החתומים מטה בא לפנינו ________________________________ ואמר לנו: קנו ממני בקנין גמור ושלם, במנא דכשר למקניה ביה, איך אני מזכה על ידכם קרקע כל שהוא שיש לי לכל אחד מבעלי חובות שחייבים לי (וחייבים לאשתי) שאין להם קרקע, לכתוב עליו פרוזבול. וקנינו קנין גמור ושלם במנא דכשר למקניה ביה מיד הנזכר לעיל.
ובכן אמר לנו: הוו עלי סהדי שאני מוסר כל חוב שיש לי (ולאשתי) לבית הדין הגדול שבירושלים, לדיינים הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר,הרב שלמה דייכובסקי והרב עזרא בר שלום והריני מרשה אותם לגבות כל חוב שיש לי, ומעתה יהיו הם דיינים ויגבוהו בשבילי. ואם לא יגבוהו הם, מעתה כיון שמסרתי פרוזבול זה, אגבה אני כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה.
ובאנו על החתום, יום _________ לחודש אלול שנת ה'תשס"ח, פה בארות יצחק
נאם ____________________________ עד
נאם ____________________________ עד
שטר פרוזבול לצאת ידי חובת כל הדעות
במושב שלושה דיינים כאחד היינו, ובא לפנינו ______________________________ ואמר לנו: "הן שנה זו היא שנת השביעית, ויש לי חובות בכתב ובעל-פה על אילו אנשים ו/או חברות, והריני מוסר לכם פרוזבול ומצהיר כי אם נכון להלכה ולמעשה כי אפשר לסדר פרוזבול גם שלא בפני הדיינים אליהם הוא נמסר, הנני מוסר פרוזבול זה וכל חוב שיש לי (ולאשתי) לבית הדין הגדול שבירושלים, לדיינים הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר, הרב שלמה דייכובסקי והרב עזרא בר שלום, והריני נותן להם במתנה בקנין ארבע אמות קרקע מהאדמה שיש לי, ועל ידי אותה קרקע הרשיתי להם לגבות כל חוב שיש לי, ומעתה יהיו הם דיינים ויגבוהו בשבילי; ואם לא יגבוהו הם, מעתה כיון שמסרתי פרוזבול זה אגבה אני כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה.
ובאם נכון כי פרוזבול מועיל רק אם נמסר בפני הדיינים, הריני מוסר את הפרוזבול ואת החובות שיש לי, לכם הדיינים בפניהם אני מצהיר, במקום לחברי בית הדין הגדול, ויהיה תוקף הפרוזבול הכל כמבואר לעיל, לגביכם ועל ידיכם".
ואנו, בית הדין החתומים מטה, כיון שראינו דבריו נכונים והואיל ומסר לפנינו דברי פרוזבול כתקנת הלל וחז"ל, קבענו שלא תשמט שביעית חובותיו ויכול לגבותם כל עת שירצה.
ועל דבר אמת חתמנו שמותינו בעיר ________________________________
ביום ________ לחודש אלול ה'תשס"ח ליצירה, והכל שריר ובריר וקיים.
נאם ____________________________ דיין
נאם ____________________________ דיין
נאם ____________________________ דיין
יש לזכור שלמרות התקנה של הלל, רצוי שכולנו נקיים באופן מסויים בכל אופן גם את מצוות שמיטת הכספים כפי שהיתה במקורה. אינני מתכוון שכל אחד יוותר לבנק על היתרה שיש לו, אלא באמת לתת הלוואה לעניים לקראת שנת השמיטה ואחרי כתיבת הפרוזבול (או לציין בפרוזבול שהדבר אינו כולל את ההלוואה הזו), ואח"כ לומר לעני שההלוואה נשמטה. וכך כתב הבן איש חי:
12.בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת כי תבוא אות כו
והנה יש מתחסדים אחר שכותבין הפרוזבול מלוהלחבירו סך מה עשרה גרוש או פחות או יותר ועל זה הסך לא יחול הפרוסבול כיון שההלוהואחר זמן הפרוזבול ואז אחר ר"ה כשיביא לו חבירו המעות לפרעו יאמר לו משמט אני ולאיקבלם ממנו, ויאכל הלוה ולחדי במעות אלו, והמלוה לחדי במצות שמיטת כספים שקייםאותה בפועל, ותהילות לאל ית',- הנהגתי מצוה זו פה עירנו בגדאד יע"א הדפסתי שטרותשל פרוזבול וחלקתי אותם לכמה בני אדם ועשאום, וגם לימדתי אותם שיעשו כן להלוות אחרזמן הפרוזבול סך מה ולקיים המצוה בפועל כאמור לעיל, אשריהם ישראל אוהבי מצות ה'ועושים אותה בשמחה.
השנה קמה יוזמה יפה של ארגון 'פעמונים' שבה נותן כל אדם הלוואה מתוך ידיעה שהיא תישמט בסוף השנה. הבעיה בפתרון הזה הוא שאדם לא זוכה לומר את המלים 'משמט אני', אשר לחלק מהדעות היא הכרחית לצורך קיום המצוה. לכן הצעתי שאני אקח הלוואות מכל המעוניין, וארשום את ההלוואות, ואבוא אל כל המלוים אחרי ראש השנה ואציע להחזיר את ההלוואה. המלוה יאמר 'משמט אני', ואני אתרום בעז"ה את הכסף לצדקה.