בס"ד יט אלול תשס"ח
האם יש חשש עבודה זרה באמירת הסליחות?
בסליחות הנאמרות ע"י האשכנזים יש חלקים שהם קבועים ויש חלקים משתנים. הבסיס הוא קבוע, והוא כולל חצי קדיש ואשרי יושבי ביתך בהתחלה, וקדיש תתקבל בסוף - ממש כמו מבנה של תפילה רגילה, וביניהם עיקר הסליחות שהם אמירת יג המידות והוידוי שלוש פעמים - זכר לוידוי של הכהן הגדול ביום הכיפורים. בנוסף מזכירים אנו פסוקים רבים (שחלקם שונו קצת כדי להתאים אותם ללשון רבים), וקריאה לקב"ה שיענה לנו באיזשהו אופן - בין אם זה כמו שענה לאברהם אבינו ובין אם זה כמו שענה למרדכי ואסתר וכו'. בסוף כל זה, מופיע הקטע ה'בעייתי' הבא:
1. הפיוט 'מכניסי רחמים'. מחבר: לא ידוע
מַכְנִיסֵי רַחֲמִים, הַכְנִיסוּ רַחֲמֵינוּ לִפְנֵי בַּעַל הָרַחֲמִים
מַשְׁמִיעֵי תְפִלָּה, הַשְׁמִיעוּ תְפִלָּתֵנוּ לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ תְפִלָּה
מַשְׁמִיעֵי צְעָקָה, הַשְׁמִיעוּ צַעֲקָתֵנוּ לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ צְעָקָה
מַכְנִיסֵי דִמְעָה, הַכְנִיסוּ דִמְעוֹתֵינוּ לִפְנֵי מֶלֶך מִתְרַצֵּה בִּדְמָעוֹת.
הִשְׁתַּדְּלוּ וְהַרְבּוּ תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה לִפְנֵי מֶלֶךְ אֵ-ל רָם וְנִשָּׂא
הַזְכִּירוּ לְפָנָיו, הַשְׁמִיעוּ לְפָנָיו, תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁל שׁוֹכְנֵי עָפָר
יִזְכֹּר אַהֲבָתָם וִיחַיֶּה זַרְעָם, שֶׁלֹּא תֹאבַד שְׁאֵרִית יַעֲקֹב
כִּי צאֹן רוֹעֶה נֶאֱמָן הָיָה לְחֶרְפָּה, יִשְׂרָאֵל גוֹי אֶחָד לְמָשָל וְלִשְׁנִינָה
מַהֵר עֲנֵנוּ ה' אֱ-לֹקֵינוּ וּפְדֵנוּ מִכָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת
וְהוֹשִׁיעָה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים מְשִׁיחַ צִדְקָךְ וְעַמָּךְ
תפילה זו, אשר זכתה גם ללחן יפה מאוד של ר' חיים בנעט בביצוע של חסידות סערט ויז'ניץ, יכולה בהחלט לרגש מאוד. אגב, גם בקהילות הודו ותימן אומרים את הפיוט הזה ביום הכיפורים!
ואולם, הפיוט הזה היה במרכזו של ויכוח גדול בין הפוסקים. יסוד המחלוקת נובע מדברי הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק, שם מתוארים שלוש עשרה העיקרים של הרמב"ם. העיקר החמישי, אשר מוכר לנו בסידור במלים:
2. שלושה עשר העיקרים, העיקר החמישי
אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו, לו לבדו ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו
מופיע במקור ביתר הרחבה בדברי הרמב"ם:
3. הקדמת הרמב"ם לפרק חלק, היסוד החמישי
שהוא יתעלה הוא הראוי לעבדו ולגדלו, ולפרסם גדולתו ומשמעתו, ולא ייעשה כן למי שהוא תחתיו במציאות, מן המלאכים והכוכבים והגלגלים, והיסודות ומה שהורכב מהם, לפי שהם כולם מוטבעים על פעולותיהם, אין שלטון להם ולא בחירה מבלעדי רצונו יתעלה. ואין לעשותם אמצעים בשביל להגיע אליו, אלא אליו יתעלה יכוונו המחשבות, ויונח מה שזולתו. וזה היסוד החמישי, הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה מזהרת עליה.
לפי דברי הרמב"ם מי שפונה אל מלאכים הוא לא פחות מאשר עובד עבודה זרה! זהו חידוש גדול, ולא ברור שכל הפוסקים יסכימו עם הרמב"ם על כך.
פיוט נוסף שמעורר מחלוקת דומה הוא הפיוט 'אזכרה א-לוקים', שחיבר הפייטן אמיתי שחי במאה ה-8 בדרום איטליה:
4. הפיוט 'אזכרה א-לוקים'. מחבר: אמיתי (המאה התשיעית)
ה' ה' אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן
אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת
נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים
נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָהוְנַקֵּה
וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּוּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ
אֶזְכְּרָה אֱ-לֹקִים וְאֶהֱמָיָה
בִּרְאוֹתִי כָּל עִיר עַל תִּלָּהּבְּנוּיָה
וְעִיר הָאֱ-לֹקִים מֻשְׁפֶּלֶת עַדשְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה
וּבְכָל זֹאת אָנוּ לְיָ-הּ וְעֵינֵינוּלְיָ-הּ
מִדַּת הָרַחֲמִים עָלֵינוּהִתְגַּלְגְּלִי
וְלִפְנֵי קוֹנֵךְ תְּחִנָּתֵנוּהַפִּילִי
וּבְעַד עַמֵּךְ רַחֲמִים שַׁאֲלִי
כִּי כָל לֵבָב דַּוָּי וְכָל רֹאשׁלָחֳלִי
תָּמַכְתִּי יְתֵדוֹתַי בִּשְׁלֹשׁעֶשְׂרֵה תֵבוֹת
וּבְשַׁעֲרֵי דְמָעוֹת כִּי לֹאנִשְׁלָבוֹת
לָכֵן שָׁפַכְתִּי שִׂיחַ פְּנֵי בוֹחֵןלִבּוֹת
בָּטוּחַ אֲנִי בָּאֵלֶּה וּבִזְכוּתשְׁלֹשֶׁת אָבוֹת
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שׁוֹמֵעַקוֹל בְּכִיוֹת
שֶׁתָּשִׂים דִּמְעוֹתֵינוּ בְּנֹאדְךָלִהְיוֹת
וְתַצִּילֵנוּ מִכָּל גְּזֵרוֹתאַכְזָרִיּוֹת
כִּי לְךָ לְבַד עֵינֵינוּ תְלוּיוֹת
כך כותב ר' נתנאל וייל, בפירושו על הרא"ש:
5. קרבן נתנאל, מסכת ראש השנה, סוף פרק ראשון
ומדי דברי בו זכור אזכרנו מה שאומרים באותו פזמון לפני קונך תחנתנו הפילי, חרוזה זו לא ישרה אצלי שנראה כמתפלל לאמצעי. וזהו היסוד החמישי משלוש עשרה עיקרים שאין ראוי לעבדם להיותם אמצעים לקרבה אליו אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו.
כבר קדם לו המהר"ל שאכן כתב דברים דומים:
6. נתיבות עולם, נתיב העבודה פרק יב
...ומזה משמע שיתפלל אל ה' יתברך שלא יהיו לו צרים, אבל שיתפלל ולומר למלאכים 'אל תהיו צרים לי', זה אין ראוי, רק שיהיה זה דרך התפילה אל ה' יתברך. אבל אנו נוהגים לומר 'מכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים' וגו', ואין זה ראוי, כי דבר זה כאילו מתפלל אל מלאכים שיכינסו רחמינו ולא מצאנו זה. והא דאמרינן במסכת תענית (טז, א) שכאשר גזרו תענית היו יוצאים לבית הקברות כדי שיתפללו עלינו המתים רחמים, אין זה שאנו מבקשים מן המתים שיתפללו עלינו, רק שאנו הולכים לבית הקברות ומתחברים למתים, שגם המתים יתחברו לחיים ויבקשו רחמים על ישראל, כי המתים גם כן ישראל והם אוהבים ישראל ומבקשים רחמים על ישראל, אבל לומר למלאכים 'הכניסו רחמינו' זה אין ראוי. ואפילו אם מותר לומר לאדם אחר התפלל עליי, זהו אצל האדם שהוא עושה חסד עם חבירו, ולפיכך יכול לומר עשה אתי חסד זה והתפלל עליי, אבל במלאכים לא שייך לומר כך, רק היא דרך תפילה ובקשה וח"ו שיתפלל כך. ויש לומר כי מה שאנו אומרים 'מכניסי רחמים הכניסו' וכו' אין זה בקשה כלל רק שהאדם מצוה כך למלאכים שהם מכניסים התפילה להכניס התפילה לפני ה' יתברך, ויש כח לאדם לצוות למלאכים שהם ממונים על זה שיביאו תפילתו לפני ה' יתברך. ועם כל זה הוא דבר שאין ראוי רק שיהיה 'מכניסי רחמים' תפילה על דרך שאמרו ז"ל שיתפלל האדם שיהיו הכל מאמצים את כחו ולא יהיה לו צרים, ויהיה מתפלל אצל ה' יתברך על זה, ולכך מה שמבקש 'מכניסי רחמים' הוא תפילתו אל ה' יתברך כי מכניסי רחמים יכניסו רחמינו. ולפי זה ראוי להגיה 'מכניסי רחמים יכניסו רחמינו... משמיעי תפילה ישמיעו תפילתנו... מכניסי דמעה יכניסו דמעותינו...
ואולם, דברי המהר"ל אינם פשוטים כל-כך, שהרי פעמים רבות הולכים לצדיקים שיתפללו עבורנו, ומה ההבדל אם אנחנו מבקשים זאת מצדיקים או ממלאכים? אמנם המהר"ל התייחס לדברים אלו בפירוש בדבריו, אבל החתם סופר ראה צורך להרחיב בכך בגלל שהשואל לא הבין את הדברים:
7. שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן קסו
ראשית דבריו תמה על הגאון מהר"ל מפראג בספר נתיבות עולם נתיב עבודה פי"ב, שמיאן לומר פיוט מכניסי רחמים שאין לנו עם מלאכים כלום כי אם ה' א-לקינו שומע קול תפלה, ופר"מ נתקשה הרי כל הספרים ספרי נביאים מלאים ותלך לדרוש את ה' להתפלל כמ"ש הרמב"ן על התורה [בראשית כ"ה כ"ב] ואין צורך להאריך, תמהתי הלא הגאון הנ"ל נשמר מזה באותו הפרק תוך כדי דיבור, ויען כי דבריו סתומים קצת ע"כ אפרש, כי דרך להעמיד מליץ בין מלך להדיוט כשאין ההדיוט חשוב וספון לפני המלך או אינו יכול להטעים דבריו כראוי, ויען ישראל לפנים ממלאכי השרת ואינם צריכים מליץ לפני אוהבם ית"ש והוא מקבל בסבר פנים יפות אפילו בלשון עלגים וגמגום, אם כן המליץ הלז אינו אלא קטנות אמונה חלילה, אך כל ישראל שותפים וגוף אחד ונפש א' וכשאחד מצטער גם חבירו מרגיש ומצטער עמו, ועד"ז המתפלל על חבירו צריך שיחלה עצמו עליו [ברכות י"ב ע"ב] פי' שיראה שגם הוא חולה וכיון ששניהם בצער טוב יותר שיכנס הראש משיכנס הרגל, ע"ד משל התלמיד חכם הוא הראש, והמצטער שהוא עתה שרוי בדין הוא בבחינת רגל וקצת נזוף, טוב להכניס הראש כיון ששניהם בעלי דברים ולא כמליץ בעד אחר, ולדברי הגאון הנ"ל גם פזמון מלאכי רחמים וסליחה י"ג מדות האמורות בחנינה יש למנוע, מ"מ אנו אומרים עם הצבור הן א-ל כביר לא ימאס ודלוגו עלי אהבה, אך מכניסי רחמים דרכי להאריך בנפילת אפים עד שהגיע שליח ציבור לשומר ישראל:
אבל היו גם כאלה שהתנגדו לכל שינוי בפיוטים האלה, וביניהם הרב יהודה אסאד שחי במאה ה-19 בהונגריה:
8. שו"ת יהודה יעלה חלק א - אורח חיים סימן כא
וע"ד מבוקשו להודיעו ע"ד הפזמון בסליחות מלאכי רחמים. וכן בפזמון י"ג מדות מדת הרחמים עלינו כו'. אשר מערערים ומנקפים מלאמרן מדלת העם התועים. והידוע רוצה להתגדל א"ע בזה ולמחות להקהל מלאמרו.
הנה בס' קרבן נתנאל ספ"ק דר"ה העיר בזה וז"ל ומדי דברי בו זכור אזכרנו מה שאומרים באותו פזמון לפני קונך תחנתינו הפילי חריזה זו לא יושלם אצלי שנראה כמתפלל לאמצעי. וזהו היסוד החמישי מי"ג עיקרים שאין ראוים לעבדם להיותם אמצעי לקרבה אליו אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו עכ"ל. פוק חזי מה בין זקני ת"ח לילד זקונים ע"ה בין דור כשר לדור עזות פני נער משתכר דברי חכמים בנחת נשמעים אבל קול כסיל ברוב דברים דברי נרגן יורה זיקים ופשיטא דחדא מהני נקט הגאון במאי דקאי ביה באותו פזמון. וכמ"ש מדי דברי בו כו'. וגם הפיוט בסוף הסליחות מכניסי רחמים כו' משמיעי צעקה כו' משמיעי תפלה כו' מכניסי דמעה הכניסו כו' השתדלו והרבו תחנה כו' השמיעו לפניו כו'. ומיום הווסדם נתפשטו בכל תפוצות ישראל לאמרם בימי הסליחות ובעשי"ת אין פוצה פה למחות בהם אע"ג דזמן תשובה לכל הוא שכולם מפשפשים במעשיהם אז יראה חכם מה הוא אומר הגאון בעל ק"נ הנ"ל חריזה זו לא יושלם אצלי כו' הנה שפתי צדיק ידעון רצון לא מיחה לרבים ולא אסרו מלאמרו בהחלט רק לא יושלם אצלי כתב. אבל כסיל יפרוש אולתו להכריז בפומבי שהאומר נוסחות ופזמון הנ"ל כאלו עובד ע"ז הוא. והנה בנפשו דיבר אותו פ' הרב מרי' דאתרי' אשר מיאן במלאכי רחמים ונהפכו לו לאכזרים כמו זר לזר אין לו מזור ולשטותו הנה שבק רבותא היותר תדיר לומר מכניסי רחמים כו' ונקט לדחות מלאכי רחמים שפזמון זה אינו תדיר כ"כ. והן אמת כי אלו לא שמעתי מפה קדוש אדמ"ו רשכבה"ג מוה' מרדכי בנעט זצלה"ה שהיה אומר נוסחא שלו בחרוז מדת הרחמים כו' שנדפס בשמו במחזורים לא הייתי משנה גם אני מנוסחה ישנה כמו שהיא לפנינו במחזורים ישנים אמנם גם מרן זצלה"ה רק לעצמו הוא היה אומר שינוי נוסחא בזה לבד. אבל לא מיחה להציבור מלומר כנוסחא ישנה גם בפניו וגם הוא היה אומר עם הציבור הפזמון מלאכי רחמים וכן מכניסי רחמים כו' בימי הסליחות בשוה עם כל הציבור בלי שום שינוי.
אותה בעיה, אגב, קיימת גם בפיוט נוסף מוכר מהסליחות:
9. פזמון לצום גדליה. מחבר: שמואל הכהן (זמנו אינו ידוע)
מַלְאַכֵי רַחֲמִים מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹן
חֲלוּ נָא פְנֵי אֵ-ל בְּמֵיטָב הִגָּיוֹן
אוּלָי יָחוּס עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן
אוּלָי יְרַחֵם
הרב משה פיינשטיין הציע את התיקונים הקלים האלו, שהתקבלו גם בישיבות של היום:
10.שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן מג
ובדבר אלו ההולכים בעת צרה לקברות אבותיהם ולקברות הצדיקים לבקש רחמים מהשי"ת, אם יש בזה משום דורש אל המתים. עיין בש"ך יו"ד סימן קע"ט ס"ק ט"ו שמביא מתשובת מהר"ח שמפקפק בזה, ומהב"ח ס"ס רי"ז שאין איסור בדבר. הנה בהא שנמצא בפיוטים ובסליחות שמבקשים למלאכים שיתפללו עבורנו, כהא דמלאכי רחמים, וכהא דמידת הרחמים עלינו התגלגלי, חזינן שאיכא מחלוקת. דבעלי הפיוטים שהיו ג"כ גדולי ישראל, הרי תיקנו והנהיגו לומר כן. אבל הרבה מרבותינו האחרונים אוסרין זה...
ומצינו בסדור עיון תפילה, שהגיה במקום 'מלאכי רחמים חלו נא', שיאמרו 'יחלו נא פני'. וזכורני שא"א הגאון זצ"ל לא אמר בשום מקום בסליחות ובפיוטים שהלשון הוא כמבקשים מהמלאכים, אך בפזמון מלאכי רחמים היה אומר 'אבות העולם אהובי עליון חלו נא', ובסליחת י"ג מידות שאומרים בחמישי לעשי"ת וביו"כ בתפילת נעילה, היה אומר 'מדת הרחמים עלינו נגלגלה ולפני קוננו תחינתנו נפילה ובעד עמנו רחמים נשאלה' - אף שא"א להגיה זה בלשון המחבר ר' אמתי, שהרי נגמר בלשון הקרא כי כל לבב דוי וכל ראש לחלי - וכן אני נוהג בעצמי אחריו. ועתה ראיתי בסדור אוצר התפלות בהמבוא באות ג', שהביא שהגאון ר' חיים מוואלאזין היה אומר ג"כ תחת מלאכי רחמים חלו נא, בלשון אבות העולם אהובי עליון חלו נא. ואולי מה שאמר כן אאמו"ר זצ"ל, היה משום ששמע שכן אמר הגר"ח מוואלאזין. וכן לא היה אומר אאמו"ר זצ"ל בליל ש"ק, כשאומרים שלום עליכם, את החרוז ברכוני לשלום מטעם זה.
וטעם המתירין שהיו ג"כ גאוני עולם מרבותינו הראשונים, מוכרחין לומר דכיוון דהם מלאכים שנתמנו מהשי"ת שיהיו סנגורים עלינו לפניו מאיזה טעם, אף שיודע בעצמו כל הסנגוריא יותר מהמלאכים, לכן שייך שנבקשם שיעשו שליחותם באהבה, ויוסיפו גם בקשה לבד עצם מעשה הסנגוריא...
עכ"פ במלאכים לכו"ע אסור לבקש שהם יעשו דבר עבורנו, וגם לא שיבקשו מהשי"ת עבורנו בדברים שלא שייכי המלאכים. אך איכא מחלוקת רבותינו הראשונים לבקש מהם שהם בשליחותם יעשו באופן היותר טוב לפנינו, דיש אוסרין גם זה. אבל לבקש אדם כשהוא בחיים להתפלל ולברך, הוא דבר הראוי והנכון. לא רק לילך אל הנביאים שמפורש בקראי (מלכים - ב' ד', כ"ג) אלא גם לחכמי תורה, ולא רק לתנאים כר"ח בן דוסא שהיה ריב"ז רבו מבקשו להתפלל בעד בנו שחלה, ור"ג שלח אליו שני ת"ח לבקשו שיתפלל ויבקש רחמים עבור בנו שחלה, כדאיתא בברכות דף ל"ד ע"ב, ואף לא רק לאמוראים כר' יונה אבוה דר' מני וכר' יצחק בן אלישיב ורב יהודה שכל מה שהיו מבקשין מהשי"ת היה עושה להם (תענית דף כ"ג ע"ב), אלא אף כל חכם שבכל דור ודור צריכים מי שיש לו חולה לילך אצלו שיבקש עליו רחמים. כדאיתא בב"ב דף קט"ז ע"א דריש ר' פנחס בן חמא כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שזה נשנה לדורות שכן יעשו, שא"כ הוא גם לדורות האחרונים שלפנינו, וגם לדורנו, ובכל המקומות, שהרי הובא זה לדינא ברמ"א יו"ד סימן של"ה סעיף י', דהא לא עדיף זה מלעניין הוראה דאיסור והיתר, שגם חכמים דדור זה הוא בכלל (ועי' להלן חיו"ד סימן נ"א). עכ"פ לבקש לאדם שיתפלל עבורו להשי"ת, זהו דבר הראוי והנכון, שכן צריכין לעשות.
אך לאדם שמת, שכבר לא שייך שהוא יתפלל, אלא שנשמתו שהיא בגנזי מרומים שייך שתתפלל עבור אלו החיים, שלאלו דסוברים דלמלאכים אסור יש לעיין אם גם לבנ"א שמתו אסור. ולמה שכתבתי, הא אף המתירין לבקש מהמלאכים הוא רק בדבר שנשלחו המלאכים, שבנשמות משמע שלא שייך זה. א"כ גם להמתירין לבקש ממלאכים נמי יש לעיין בנשמות, דהוא לבנ"א שמתו, או שנשמות מבנ"א שמתו עדיפי, וגם לדעת האוסרים לבקש מן המלאכים מותר לבקש מהנשמות. דמצד הסברא יש טעם לכאן ולכאן.