בס"ד א כסלו תשס"ט
כיבוד אב ואם וכוחה של קללה
עשיו, כידוע, הצטיין רק במצוה אחת: כיבוד אב ואם. ליתר דיוק: כיבוד אב. אבל בהתחשב בעובדה שהוא הצטיין במצוה הזו, לא ברור כיצד הוא הסכים להתחתן עם שתי נשים שהיו מורת רוח לאביו. האם הוא לא פחד לעבור על מצוות כיבוד אב?
1. בראשית פרק כו פסוקים לד - לה
וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי: וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה:
התשובה היא, כמובן, שעשיו ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא הסתמך על פסקו המפורסם של המהרי"ק אשר נותן שלוש סיבות שונות לכך שאין לחוש למצוות כיבוד אב ואם כאשר אתה רוצה להתחתן וההורים שלך אינם מאשרים את הזיווג: ראשית, מצוות כיבוד אב ואם צריכה לבוא על חשבונם ולא על חשבונך האישי. שנית, מצוות כיבוד אב ואם לא יכולה לסתור מצוה אחר, ויש עלינו מצוה להתחתן. ושלישית, מצוות כיבוד אב ואם עוסקת רק בדברים שקשורים לחיים של ההורים ולא לדברים שקשורים לחיים הפרטיים שלנו. וכך כותב המהרי"ק:
2. שו"ת מהרי"ק (ר' יוסף קולון, המאה ה-15, איטליה) סימן קסו
ואשר נסתפקת אם יש כח ביד האב למחות ביד בנו לישא אשה אשר יחפוץ בה הבן, לע"ד נראה שאם היא אשה ההוגנת לו שאין כח ביד האב למחות ביד הבן. חדא, דאפילו לענין ממון אודי ליה רבנן לרבי ירמיה כמאן דאמר משל האב וכן פסקו כל פוסקי הלכות אשר ראיתי, כל שכן הכא שהוא דבר השייך בצערא דגופא להניח האשה אשר חפץ בה ויצטרך לקחת אשה אחרת אשר לא תישר בעיניו כל כך.
ועוד, דקרוב הדבר בעיני להיות כמצוה לעבור על דברי תורה שהרי אמרו רבותינו ז"ל אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה אלא שעכשיו הותר פן יקדימנו אחר כמו שכתבו התוספות והפוסקים הרי שהקפידו שיקח אשה אשר יחפוץ בה ותמצא חן בעיניו. וכן בכמה מקומות חשו חכמים ז"ל לחבב האשה על בעלה. וכבר השיב רבינו אשר דאם האב מְצַוֵּה על בנו שלא ידבר עם פלוני ולא ימחול לו על מה שעשה לו עד זמן קצוב, שאם הבן רוצה להשלים שאין לחוש לצוואת אביו מפני שאסור לשנוא שום יהודי כדאיתא בטור יו"ד, הכא נמי לא שנא לפי הנלע"ד מאחר שיש בדבר נדנוד עבירה כו' כדפי' לעיל.
ועוד דעד כאן לא מיפלגי אם משל אב אם משל בן אלא בדבר דשייך האב בגווה כפרנסת האב שצורך גוף האב וקיומו אבל במלתא דלא שייך בגוויה כי הכא פשיטא דאין כח לאב למחות בבן לא משום כבוד ולא משום מורא דלא שייך כבוד אלא כגון מאכילו משקהו מלבישו מנעילו כו' מורא לא ישב במקומו ולא סותר את דבריו כו' וכן כיוצא בזה דשייך לאב, אבל במלתא דלא שייך האב בגווה פשיטא דאין כח האב למחות ביד בנו.
דברים אלו אכן נפסקו גם בשולחן ערוך, ונראה שעל זה התבסס גם עשיו בהתנהגותו:
3. שולחן ערוך יורה דעה סימן רמ סעיף כה
תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר, שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם, ואביו מוחה בו לפי שדואג שבאותה העיר העובדי כוכבים מעלילים, אינו צריך לשמוע לאביו בזה. הגה: וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן, אין צריך לשמוע אל האב.
ואולם, פסק ההלכה הזה סותר, לכאורה, משהו שלמדנו בדף היומי לפני כמה שבועות, והוא ההלכה שיש לומר לאחר פטירת האב במשך שנה 'הריני כפרת משכבו':
4. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לא עמוד ב
ת"ר: מכבדו בחייו ומכבדו במותו; בחייו כיצד? הנשמע בדבר אביו למקום, לא יאמר: שלחוני בשביל עצמי, מהרוני בשביל עצמי, פטרוני בשביל עצמי, אלא כולהו בשביל אבא; במותו כיצד? היה אומר דבר שמועה מפיו, לא יאמר: כך אמר אבא, אלא כך אמר אבא מרי, הריני כפרת משכבו. והני מילי תוך שנים עשר חדש, מכאן ואילך, אומר: זכרונו לברכה לחיי העולם הבא.
רש"י
הריני כפרת משכבו - עליי יבא כל רע הראוי לבא על נפשו.
האם באמת אנחנו חייבים לקבל על עצמנו את כל הצרות שאמורות לבוא על אבותינו? הרי בכך אני מקריב הרבה יותר מאשר כסף, והרי אפילו את הכסף לא צריך להקריב, כאמור, במצוות כיבוד אב ואם!
לכאורה, ניתן היה לומר ש'הריני כפרת משכבו' זה משהו אחר, וכך משמע גם מדברי הרמב"ם במשנה:
5. משנה מסכת נגעים פרק ב משנה א
בהרת עזה נראית בגרמני כהה, והכהה בכושי עזה. רבי ישמעאל אומר: בני ישראל אני כפרתן, הרי הן כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים אלא בינוניים.
רמב"ם
וענין 'אני כפרתן', הריני פדיונם, והוא בטוי שדרך האומר לאמרו מרוב חבה, וכאשר הזכיר איזון מראיהם מצא חן בעיניו מאד ואמר 'אני כפרתן'.
אבל לשיטת רש"י, בכל אופן, קשה להבין האם באמת אנחנו מחוייבים לקחת על עצמנו את כל הרע שאמור לבוא על אבותינו?
ראשית יש לשאול: האם דבר זה בכלל עובד? האם אדם יכול לקבל על עצמו דברים שאמורים היו לקרות למישהו אחר? האם הדברים הרעים הם חפץ שאפשר להעביר מאדם לאדם, או שאנחנו מאמינים שיש דין אמת, ומי שצריך לקרות לו משהו רע זה יקרה לו, ומי שלא - לא? לכאורה ניתן להוכיח מפרשתנו שאכן אפשר להעביר את הדברים הרעים האמורים לקרות לאדם אחד - שיגיעו לאדם אחר. את זה רואים אנו מאחד הפירושים בדברי רבקה אל יעקב:
6. בראשית פרק כז פסוקים יא - יג
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק: אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה: וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי
למה מתכוונת רבקה כשהיא אומרת 'עלי קללתך בני'? - שלוש תשובות הציעו בעלי התוספות לעניין זה:
7. הדר זקנים (בעלי התוספות, המאה ה-12, צרפת וגרמניה) בראשית כז, יג
עלי קללתך בני - כלומר שהיה יעקב דואג מקללת אביו. אמרה לו אמו: אם יברכך - עליך ועל בניך יהיה, ואם יקללך - עליי ועל נפשי. דבר אחר: אם ירגיש אביך בדבר לא יקלל כי אם אותי, שכן דרך העולם שמקללים המולידים כשהבנים עושים רעה. דבר אחר: עלי קללתך בני, כלומר עלי לקללך אם אין אתה עושה מצוותי
לפי הפירוש הראשון רבקה אכן אומרת ליעקב שכל הקללות שאמורות להגיע אליו יעברו אליה, וזה אומר שאדם יכול לקחת את הדברים הרעים שמיועדים למישהו אחר.
אגב, ישנו פירוש רביעי נחמד לפסוק הזה: רבקה אומרת ליעקב שאין לו מה לדאוג מקללה, כי כל הקללה שלו היא ראשי התיבות של המלה על"י. כלומר שיקרו לו רק שלושה דברים רעים: עשיו, לבן ויוסף. לכן, כשהאחים מבקשים לקחת גם את בנימין למצרים יעקב מסרב כי הוא יודע שזה מעבר לקללות שהוקצבו לו:
8. בראשית פרק מב פסוק לו
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה:
כאן המקום לשאול מהו הפחד מפני קללה בכלל? כמובן שחלק מהשאלה הזו הוא גם מה היה העניין הגדול בברכה של יצחק, שבשבילה היה שוה לשקר לאב העיור ולהסתכסך לצמיתות עם האח? יש מספר מצוות בתורה שמהם אפשר לנסות להוכיח שיש אמת בקללה, ויש בכוחה לשנות את המציאות:
9. שמות פרק כא פסוק יז
וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת
ואולם, פסוק זה אינו מוכיח שום דבר, שהרי יכול להיות שהאיסור לקלל את ההורים נובע מכך שזה פחיתות כבוד להורים, וגם אם קללה כלל לא משפיעה בעולם - בכל זאת יש בה משום זלזול בהורים. כך אפשר לומר גם לגבי מצוה אחרת:
10.שמות פרק כב פסוק כז
אֱ-לֹקִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר
ואולם, לגבי המצוה הזו קצת קשה לפרש כך:
11.ויקרא פרק יט פסוק יד
לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹקֶיךָ אֲנִי ה'
מהו האיסור לקלל חרש? כאן אין מדובר בפגיעה בכבוד אלא בהכשלה הדומה למכשול ששמים לפני העיוור. כמו שהעיוור לא יודע ששמת לפניו מכשול והוא עלול ליפול בו, כך החרש לא יודע שקיללת אותו והקללה תשפיע עליו. כמובן שאפשר להוכיח באופן ברור יותר שיש כח בקללה מכל פרשת בלק ובלעם, והעובדה שהתורה התייחסה לעניין הזה מאוד ברצינות, עד כדי כך שגם הנביא, מאות שנים אח"כ מזכיר את זה:
12.מיכה פרק ו פסוק ה
עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'
כיצד, אם כן, משפיעה הקללה? האם היא חזקה אף יותר מרצון ה'? עונה על כך ספר החינוך:
13.ספר החינוך (המאה ה-13) מצוה רלא
אף על פי שאין בנו כח לדעת באי זה ענין תנוח הקללה במקולל ואי זה כח בדבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משרשי המצוה, שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתינו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה. וכעין ענין זה אמרו זכרונם לברכה "ברית כרותה לשפתים", כלומר שיש כח בדברי פי אדם.
ואפשר לנו לומר לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב "ויפח באפיו נשמת חיים", ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי הענין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקילל.
מקור נוסף שבו רואים שאדם יכול לקבל קללות שהוקצבו לאדם אחר, קשור למה שאמרו חז"ל על יואב בן צרויה. לאחר שמלכותו של שלמה התבססה, והוא ראה שאדוניהו עדיין לא התייאש מלמרוד בו הוא מחליט לקיים את צוואתו של דוד ולהרוג את יואב בן צרויה. אלא שיואב בורח למשכן ונאחז בקרנות המזבח. וכך כתוב שם:
14.מלכים א פרק ב פסוקים כח - לא
וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ: וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וְהִנֵּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע לֵאמֹר לֵךְ פְּגַע בּוֹ: וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל אֹהֶל ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ צֵא וַיֹּאמֶר לֹא כִּי פֹה אָמוּת וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי: וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי:
מה היו הטענות של יואב? לפי חז"ל היה לו טיעון משפטי טוב: אי אפשר להעניש אדם בשני עונשים שונים על אותו מעשה שהוא עשה. מאז שהרג יואב את אבנר בן נר רוצבת עליו קללה של דוד. במונח המשפטי של היום יקראו לזה אולי 'הליכים תלויים ועומדים':
15.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף מח עמוד ב
"וישב בניהו את המלך דבר לאמר כה דבר יואב וכה ענני". אמר ליה: זיל אימא ליה: תרתי לא תעביד בהאי גברא, אי קטלית ליה - קבול לטותיה דלטייה אבוך, ואי לא - שבקיה דליקו בלטותיה דלטייה אבוך. "ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו וקברתו". אמר רב יהודה אמר רב: כל קללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד, "אל יכרת מבית יואב זב ומצרע ומחזיק בפלך ונפל בחרב וחסר לחם", זב - מרחבעם... מצורע - מעוזיהו... מחזיק בפלך - מאסא... נופל בחרב - מיאשיהו... וחסר לחם - מיכניה... אמר רב יהודה אמר רב: היינו דאמרי אינשי: תהא לוטא ולא תהא לאטה. (רש"י: נוח לך להיות מן המקוללים ולא מן המקללים, לפי שסוף קללת חנם לשוב אל המקלל).
הקללה שדוד קילל את יואב היא זו:
16.שמואל ב פרק ג פסוקים כח - כט
וַיִּשְׁמַע דָּוִד מֵאַחֲרֵי כֵן וַיֹּאמֶר נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם ה' עַד עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן נֵר: יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל בֵּית אָבִיו וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם:
רואים אנו, אם כן, שאכן ישנה אפשרות לקחת קללות שהיו אמורות להגיע לאדם אחד - במקרה הזה ליואב בן צרויה ולצאצאיו - ולהעבירם לאדם אחר - במקרה הזה לשלמה המלך ולצאצאיו. לכאורה זה מה שעושה גם רבקה שלוקחת על עצמה את כל הקללות שאמורות להגיע אל יעקב. אגב, גם יצחק עושה דבר דומה ע"פ חז"ל:
17.תלמוד בבלי מסכת שבת דף פט עמוד ב
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב "כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ". לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם - ימחו על קדושת שמך. אמר: אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו. אמר ליה: בניך חטאו. - אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. - אמר: לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה. אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי. - אמר לפניו: רבונו של עולם, בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם "בני בכורי", עכשיו בני ולא בניך? ועוד, כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם - שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו - פשו להו חמשין. דל עשרין וחמשה דלילותא - פשו להו עשרין וחמשה. דל תרתי סרי ופלגא, דצלויי ומיכל ודבית הכסא - פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם - מוטב, ואם לאו - פלגא עלי ופלגא עליך.
ישנו וורט נחמד ששמעתי בשם ר' מאיר מפרמישלאן בעניין הזה: למה דוקא יצחק הוא זה שמסנגר עלינו? הרי דוקא הוא מידת הגבורה והדין, והיינו חושבים שאולי אברהם - שהוא מידת החסד - הוא שיסנגר עלינו! אלא, שיצחק הוא היחיד שהרגיש על בשרו מה זה צער גידול בנים, ושלפעמים אתה עושה כל מה שאתה יכול ובכל זאת הבן שלך לא בוחר בדרך שלך. אברהם גירש את ישמעאל, ואין פלא שהוא לא המשיך בדרכו. יעקב זכה לכך שכל בניו המשיכו בדרכו. רק יצחק יודע מה זה צער גידול בנים, ולכן הוא זה שיכול לענות לקב"ה. כך הסביר ר' מאיר מפרמישלאן את הפסוק: "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו" - כי בזכות מעשיו של עשיו עכשיו יש ציד בפיו של יצחק והוא יכול לענות לקב"ה כשיגידו לו שבני ישראל חטאו...
נחזור לעניין שבו פתחנו: אמרנו שאדם צריך לומר לאחר פטירת אביו במשך השנה הראשונה 'הריני כפרת משכבו', והוכחנו שאדם באמת יכול לקחת על עצמו גם את הצרות שהיו מיועדים לאדם אחר. אבל מדוע באמת אנחנו חייבים לקחת על עצמנו את הדברים האלה, אם כל החובה של כיבוד אב ואם היא רק מממונו של האב, ובטח שאיננו צריכים להקריב מחיינו בשביל כיבוד ההורים!
זו השאלה שנשאל הרב בצלאל שטרן, שהיה בהונגריה לפני השואה, שרד את השואה והיה רב באיטליה, באוסטריה באוסטרליה ובסוף ימיו הגיע לארץ:
18.שו"ת בצל החכמה (הרב בצלאל שטרן, המאה ה-20, ישראל) חלק ו סימן יז
ואשר נתקשה מעכ"ת... דהרי כיבוד אב משל אב, ואפילו בענייני נישואין אין זכות לאב לעכב, והטעם שכיון שאינו חייב לכבד את אביו בממונו של הבן, מכל שכן שאין לו לסבול צערא דגופא בשביל כבוד אביו, ואם כן איך יהיה חייב לקבל על עצמו כל רע שראוי לבוא על אביו?
... ואמנם בברייתא זו השניה לא נזכר רק ענין של מכבדו בחייו לבד כמאכיל ומשקה וכו', אבל לא של מכבדו במותו כלל. ולהכי שפיר פליגי ביה רב יהודה ורב נתן בר אושעיא אי הוי משל בן או משל אב. דאילו בנוגע למכבדו במותו אם יצוייר בו כיבוד ע"י הוצאת ממון פשיטא דלכו"ע אינו אלא משל הבן שהרי האב ברגע שהוא מת בנו יורש אותו ולא נשאר לו לדידיה ולא כלום, ובהכרח שהוצאות הממון אינם אלא משל הבן. וכן מפורש באמת בסוגיה דכתובות צא, ב מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם...
וכיון שכן, שפיר יש לומר גם בנוגע לאמירת הריני כפרת משכבו, דכיון שקבעו חז"ל שיש באמירה זו משום כבוד לאביו אחרי מותו שוב חייב הבן לאומרו אף במקום צער כמו שחייב בכבוד אביו לאחר מותו גם במקום חסרון ממון, ולא דמי לנישואין שאין צריך לשמוע אל האב כשמוחה בידו מלישא אשה שהוא חפץ בה משום צערא דידיה, דשם מיירי בחיי האב.
כלומר שההגבלה לכבד את ההורים רק מממונך היא רק בחיי האב, אבל לאחר מותו אדם חייב לכבד גם מממונו שלו, ואפילו מצער גופו ממש.
ואולם, הרב שטרן המשיך לדון בעניין הזה גם בעוד שלוש תשובות, כי השואל לא הרפה משאלתו, והשואל אף הביא תשובה אחרת שקיבל מהרב משה פיינשטיין (שלא פורסמה באגרות משה), אשר אותה הרב שטרן דוחה מכל וכל:
19.שו"ת בצל החכמה חלק ו סימן כ
ומעכ"ת שליט"א בתחילת דבריו העיר כי כבר עמד בקושיא זו הגאון האדיר הר"מ פיינשטיין זצוק"ל ותירץ דבאמת כשאומר הריני כפרת משכבו לא מועילים דבריו כלום ולא ייענש בדבריו על החטאים של אביו והוא רק לשון של כבוד שאומר לכבודו שרצונו שיבואו עליו הייסורים שראוי לבוא על אביו...
ואמנם יתכן מאוד כמו שכתב הגר"מ זצ"ל כי הבן לא ייענש על החטאים של אביו אף שהוא אומר הריני כפרת משכבו, אבל לא מהטעמים שכתב שהבן אין כוונתו כלל לקבל על עצמו ייסורי אביו וגם כי אין דבריו מועילים, אלא אדרבה: ע"י שהבן מקיים באמירה זאת מצוות כיבוד אב באומרו באמת ובלב שלם הריני כפרת משכבו למען לחסוך צער וייסורין מאביו, זכות המצוה תגן עליו להינצל אולי גם מייסורין אלו לגמרי או חלקית, ואחר כוונת הלב הם הם הדברים וה' יראה ללבב ואין לנו עסק בנסתרות. אבל זאת ברור ללא כל צל של ספק שכל מי שמקיים מצוה זו ואומר הריני כפרת משכבו בכנות כפי שחייבוהו חז"ל לא יצא מעסק זה כמפסיד אלא כמרויח. כי לעומת הצער שמקבל עליו יקוים בו מאמר הכתוב "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך".
כלומר שאנחנו באמת צריכים להתכוון לכך שאנחנו לוקחים על עצמנו את הדברים הרעים שהיו מיועדים לאבותינו, אבל בסופו של דבר דוקא בגלל שלקחנו זאת, הצרות הללו יתקזזו עם עצם המצוה של כיבוד אב ואם שאנחנו עושים.
ואילולא דבריהם אולי הייתי יכול לפרש 'הריני כפרת משכבו' - במובן שכל מה שאני עושה הוא כפרה על חטאי אבי. מכיון שמה שהוא השאיר בעולם הזה זה את צאצאיו, הרי שכל מעשה טוב שאני עושה ייזקף גם לזכות אבותיי, ובכך אני מכפר על מעשיהם.