בס"ד ח כסלו תשס"ט
מתי נולדו בני יעקב?
בבואנו לדון בפרשת ויצא, צריך לעשות קצת סדר בזמנים. ראשית, נקרא את כל סיפור שהיית יעקב בבית לבן, עד הרגע שבו יעקב מבקש לצאת מבית לבן:
1. בראשית פרקים כט - ל
(יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים:
(טו) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ:
(טז) וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל:
(יז) וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה:
(יח) וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה:
(יט) וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי:
(כ) וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ:
(כא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ:
(כב) וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה:
(כג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ:
(כד) וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה:
(כה) וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה
וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי:
(כו) וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה:
(כז) מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת
וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת:
(כח) וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה:
(כט) וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה:
(ל) וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת:
(לא) וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה:
(לב) וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן
כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי:
(לג) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה
וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן:
(לד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים
עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי:
(לה) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה
וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת:
(א) וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ
וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי:
(ב) וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱ-לֹקִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן:
(ג) וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה:
(ד) וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב:
(ה) וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן:
(ו) וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱ-לֹקִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן:
(ז) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב:
(ח) וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱ-לֹקִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי:
(ט) וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה:
(י) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן:
(יא) וַתֹּאמֶר לֵאָה בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד:
(יב) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב:
(יג) וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר:
(יד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ
וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ:
(טו) וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי
וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ:
(טז) וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב
וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי
וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא:
(יז) וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹקִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי:
(יח) וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱ-לֹקִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר:
(יט) וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב:
(כ) וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱ-לֹקִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים
וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן:
(כא) וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה:
(כב) וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹקִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱ-לֹקִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ:
(כג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱ-לֹקִים אֶת חֶרְפָּתִי:
(כד) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר:
(כה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי:
(כו) תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה
כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ:
לפי הכתוב בפסוקים, אם נבין את הדברים כמסודרים מבחינה כרונולוגית, הרי שיעקב התחתן עם רחל ולאה רק אחרי שבע שנים, ובתום שבע השנים השניות כבר היו לו בת אחת ואחד עשר בנים. ומכיון שהכל מסודר באופן כרונולוגי, ורק אחרי כל לידה כתוב ההריון של הלידה הבאה, המסקנה של סדר עולם היא שההריונות היו קצרים מאוד ורצופים מאוד:
2. סדר עולם רבה פרק ב
נמצא עומד על הבאר בן שבעים ושבע שנה, ועשרים שנה עשה בבית לבן, שבע עד שלא נשא את האמהות, ושבע משנשא את האמהות, ושש שנים אחר שנולדו י"א שבטים ודינה, נמצאו כל השבטים נולדו בשבע שנים חוץ מבנימין, כל אחד ואחד לז' חדשים.
בשיעור זה ברצוננו לראות האם זהו הפירוש היחיד לפרשה זו. השיעור מבוסס על מאמרו של הרב ברוך ברנר ב'מעליות' כרך יט, עמודים 11-27. ראשית, עלינו להבין את דברי יעקב ללבן כשהוא מבקש להתחתן עם רחל. הוא משתמש בביטוי 'כי מלאו ימיי'. מה הכוונה? האם הכוונה שהוא סיים לעבוד את השנים שבהם הוא התחייב? לכאורה, כן. כך גם מתרגם אונקלוס:
3. אונקלוס בראשית פרק כט פסוק כא
וַאֲמַר יַעֲקֹב לְלָבָן הַב יָת אִתְּתִי אֲרֵי שְׁלִימוּ יוֹמֵי פּוּלְחָנִי וְאֵיעוֹל לְוָתַהּ:
ואולם, רש"י לא קיבל את ההסבר הזה ונזקק לשני פירושים ששניהם על דרך הדרש יותר מאשר על דרך הפשט, לכאורה:
4. רש"י בראשית פרק כט פסוק כא
מלאו ימי - שאמרה לי אמי. ועוד מלאו ימי, שהרי אני בן שמונים וארבע שנה ואימתי אעמיד שנים עשר שבטים, וזהו שאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כן:
לפי הפירוש הראשון 'ימיי' מתייחסים ל'ימים אחדים' שאמרה רבקה ליעקב בטרם שלחה אותו לחרן, ולכן הוא רוצה כבר להקים משפחה. לפי הפירוש השני הוא אומר שהוא כבר זקן ולכן רוצה להתחתן. אבל לכאורה לא ברור למה שיעקב ישתמש בנימוק זה כדי להתחתן עם רחל ולא יגיד בפשטות שהוא סיים את העבודה שהתחייב בה? כך שואל הרמב"ן על פירושו של רש"י:
5. רמב"ן (ר' משה בן נחמן, המאה ה-13, ספרד וא"י) בראשית פרק כט
ואם כן למה לא פירש הרב מלאו ימי על שני העבודה והתנאי ששלמו, כדברי אונקלוס, והוא משמעות הכתוב באמת. ובשביל הימים שאמרה לו אמו, גם מפני זקנתו לא יתן לו לבן בתו קודם זמנו אשר התנו שניהם, ודי שיקיים תנאו.
המהר"ל מסביר את הדברים בכך שאילולא נימוק הזקנה של יעקב, היה יכול לבן לומר לו שהוא מסכים שיעקב יישא את רחל, אבל מכיון שלא ייעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה, יצטרך יעקב להמתין עד שמישהו ישא את לאה, ורק אז הוא יקבל את רחל. לכן אומר יעקב שהוא כבר זקן ואינו יכול להמתין:
6. גור אריה, (ר' יהודה ליוואי בן בצלאל, המאה ה-16, פראג) בראשית כט, כא
דאין לומר מלאו שני העבדות, דלא שייך בזה מלאו ימי, כי היה לו לומר מלא עבודתי, כי לא היה מקפיד לבן רק על העבודה ולא על הימים, דאם לא עובד לא היה מלא ולפיכך צריך לפרש על הזמן לבד, דהיינו מלא הזמן שקבעה לי אמי. ומה שלא תלה יעקב בעבודה שלו שכבר כלו ימי העבודה, דהיה ירא שלבן יאמר שאין המנהג לתת הצעירה לפני הבכירה המתן אד שתינשא לאה ולכך אמר שאי אפשר לו על כל פנים ויסולק בזה קושיות הרמב"ן.
לאחר הרמאות של לבן הוא אומר ליעקב 'מלא שבוע זאת וניתנה לך גם את זאת'. מהי כוונת הדברים 'שבוע זאת'? הרי שבוע זה זכר! מסביר האונקלוס שהכוונה לשבוע של זאת, כלומר לשבעת ימי המשתה של לאה:
7. אונקלוס בראשית פרק כט פסוק כז
אַשְׁלֵים שְׁבוּעֲתָא דְּדָא וְנִתֵּן לַךְ אַף יָת דָּא בְּפוּלְחָנָא דְּתִפְלַח עִמִּי עוֹד שְׁבַע שְׁנִין אָחֲרָנִין
אבל הרמב"ן אינו מוכן לקבל את ההסבר הזה:
8. רמב"ן (ר' משה בן נחמן, המאה ה-13, ספרד וא"י) בראשית פרק כט פסוק כא
ואני לא ידעתי, כי שבעת ימי המשתה תקנת משה רבינו לישראל. ואולי נאמר שנהגו בהם מתחלה נכבדי האומות כענין באבילות, דכתיב "ויעש לאביו אבל שבעת ימים". ומה שלמדו כאן בירושלמי ובבראשית רבה שאין מערבין שמחה בשמחה, סמך בעלמא ממנהגי הקדמונים קודם התורה. אבל בגמרא שלנו לא למדוה מכאן, ודרשוה מ"ויעש שלמה את החג".
ויתכן לומר כי היה זה מחלוף משכורתו עשרת מונים. כי יעקב אמר לו מתחלה כי מלאו הימים, ולבן שתק ונתן לו לאה, ואחר כן אמר לו לבן מלא שבוע זאת, כי עדיין לא מלאו ימי עבודת לאה וקודם זמני נתתיה לך, ויעקב שמע אליו וימלא אותם כדברי לבן כי מה יוכל לעשות, והוא ברחל יחפוץ, ולכן לא אמר הכתוב בתחילה "ויהי במלאת הימים ויאמר יעקב וגו'".
ועוד יתכן לומר כי כאשר היה בשנה השביעית אמר יעקב ללבן הבה את אשתי כי מלאו ימי, שזו שנת מלאת הימים, וכן "זקן עם מלא ימים", הוא אשר הגיעו לשנת סופו, וכן "עד יום מלאת ימי מלואיכם", עד יום השביעי שבו ימלאו ימי המלואים.
או שאמר "מלאו" בעבור שהיו קרובים להמלא וחשובים כמלאים, וכמוהו רבים. וכן בסדר האחר "בצאת נפשה כי מתה", בהיותה קרובה לכך וחשובה כאילו מתה...
ואחרי כן אמר לו לבן מלא שבוע השנים של לאה זאת, כי אולי בעבור שעברתי על דעתך לא תשלים אותן, או כדי שיהיה ידוע מתי התחילו ימי עבודת רחל, ואז אתן לך האחרת בעבודה אשר תעבוד עמדי לאחר הנישואין:
לפי הרמב"ן, אם כן, 'מלא שבוע זאת' הכוונה לסיים את שבע השנים של העבודה שהוא התחייב לעשות בעבור רחל בפעם הראשונה.
נחזור לפירושים האלו בהמשך. בינתיים נעשה חשבון קצר של השנים שבהן עבד יעקב אצל לבן: שבע שנים לפני שהוא קיבל את לאה. שבעת ימי המשתה של לאה. נישואין עם רחל. שבע שנים נוספות, ואח"כ עוד שש שנים. את הסיכום הזה עושה יעקב בעצמו:
9. בראשית פרק לא פסוקים לח - מא
זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי: טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה: הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי: זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים:
מכיון שאמרנו שסדר לידת השבטים הוא כרונולוגי, ומכיון שאמרנו שרק אחרי שבע שנים נשא יעקב את רחל, הרי שזה מצמצם את זמן ההריון, כאמור, לשבעה חודשים לכל אחד. ואולם, ע"פ המדרש שאבותינו קיימו את כל התורה צריך להוסיף לכל לידה גם זמן של טומאת לידה, וממילא זה מצטמצם עוד יותר, כפי שאומר החזקוני:
10.חזקוני (ר' חזקיה בן מנוח, המאה ה-13, צרפת), בראשית ל, כה
תנן התם בסדר עולם: אחד עשר שבטים ודינה כולם נולדו בשבע שנים כל אחד ואחד לשבעה חודשים. פירוש לכל אחד ששה חדשים לעיבור ושבוע לטומאה. והכי קיימן לן: "יולדת לשבעה יולדת למקוטעין".
אבל הראב"ע מצא דרך לתת קצת יותר הפסקו לאמותינו. הוא הציע בעצם שלושה דרכים להאריך קצת את הזמן שבין הלידות:
11.אבן עזרא (ר' אברהם אבן עזרא, המאה ה-12, ספרד ואירופה) בראשית ל, כה
והנה נולדו ליעקב י"ב בנים בז' שנים, וכאשר ספרום הקדמונים מצאום בני ששה חדשים וימים במספר. ויתכן שנתנה לאה שפחתה ליעקב קודם שנולד נפתלי. גם הרתה רחל קודם שנולד זבולון, וגם דינה לא ידענו מתי נולדה.
|
|
לאה
|
בלהה
|
זלפה
|
רחל
|
|
לאה
|
בלהה
|
זלפה
|
רחל
|
|
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
|
ראובן
שמעון
לוי
יהודה
יששכר
זבולון
דינה
|
דן
נפתלי
|
גד
אשר
|
יוסף
|
|
ראובן
שמעון
לוי
יהודה
יששכר
זבולון
|
דן
נפתלי
|
גד
אשר
|
יוסף
|
ואולם, במדרש קדום מצינו הסבר נוסף, שחורג לגמרי מהסדר הכרונולוגי אבל נותן הריון שלם לכל אחד מהילדים. הסבר דומה לזה מופיע גם בספר 'אמונה ובטחון' של הרמב"ן (כתבי הרמב"ן חלק ב עמ' תמ):
12.מדרש שכל טוב בראשית פרק כט אות לב
לסוף שבע שנים הראשונות נתן לבן את לאה ליעקב, ואחר ז' ימי המשתה נתן לו גם את רחל, בשנה הראשונה של אחר המשתה ילדה לאה את ראובן, בשניה למשתה נתעברה עם שמעון, וכשנתעברה בשמעון ותקנא רחל בה, ומוסרה בלהה ליעקב לאשה, ונתעברה גם בלהה בשנה השניה למשתה, ובאותו שנת ב' נולד שמעון ללאה, ודן לבלהה, שנת ג' ילדה לאה את לוי, ובלהה את נפתלי, שנת ד' ילדה לאה את יהודה, ותעמוד מלדת, כשעמדה מלדת נתנה את זלפה ליעקב לאשה ונתעברה, שנת ה' ילדה זלפה את גד, ונתעברה גם לאה עוד באותה שנת ה', וילדה את יששכר, שנת ו' ילדה לאה את זבולן, וזלפה את אשר בשנת ז' למשתה ילדה רחל את יוסף, ולאה את דינה, נמצאו י"א שבטים ודינה, שנולדו בז' שנים
|
|
לאה
|
בלהה
|
זלפה
|
רחל
|
|
1
2
3
4
5
6
7
|
ראובן
שמעון
לוי
יהודה
יששכר
זבולון
דינה
|
דן
נפתלי
|
גד
אשר
|
יוסף
|
הפירוש החדשני ביותר שייך לרלב"ג, אשר טוען שרחל ולאה נישאו עוד בשבע השנים הראשונות, ובכך הוא מרויח פתרון לבעיה נוספת, והיא כיצד ירד חמול למצרים:
13.רלב"ג, (ר' לוי בן גרשום, המאה ה-14, צרפת) בראשית פרק כט פסוק כא
והנה קודם שהתחיל יעקב בעבודה אמר יעקב ללבן: הבה את אשתי כי זקנתי ומלאו ימי ואבואה אליה כדי שאוליד ממנה. ואמנם אמר זה לפי שכבר היו אז ליעקב יותר משבעים ושבע שנים, ולזה לא יתכן שימתין שתשלם העבודה... והנה הוכרחתי לפרש שזה הענין היה קודם שהתחיל יעקב בעבודה זאת, לפי שבזולת זה לא יתכן שישלם מה שקרה ליהודה מענין בניו. וזה, כי יעקב עבד בבית לבן עשרים שנה כמו שסיפר: זה לי עשרים שנה בביתך", וכאשר חסרנו מהם שבע שנים יישארו שלוש עשרה שנה מעת שנשא יעקב לאה עד צאתו מבית לבן. וכבר היה יהודה הבן הרביעי ללאה. הנה לא יתכן שיהיו לו יותר מעשר שנים בצאת יעקב מבית לבן... וליוסף היו אז שש שנים.
...ולא היו ליהודה יותר מארבעים ושלוש שנה בבוא יעקב למצרים, כי יוסף היה אז בן שלושים ותשע שנה. ולפי המנהג הטבעי הנה היו ליהודה שלוש עשרה שנה קודם שתהר אשתו, ולזה יהיה בהכרח בן שש עשרה שנה לכל הפחות כשנולד שלה... ולזה יהיו לכל הפחות ליהודה עשרים ותשע שנה כשגדל שלה והיה בן שלוש עשרה שנה. ואחר כן הרתה תמר ממנו והולידה פרץ, והוא אין לו פחות משלושים שנה. והנה בהוליד פרץ חצרון היו ליהודה ארבעים וארבע שנים לכל הפחות, ובהולידו חמול יהיו לו ארבעים וחמש שנה, וכבר ביארנו שלא היו לו לפי זה החשבון יותר מארבעים ושלוש שנה בבואו למצרים, וכבר נולד אז חמול כמו שנזכר בפרשת ויגש...
ולזה הסכמנו לפרש שיעקב שאל ללבן שיתן לו אשתו קודם שיתחיל בעבודה... ועוד שמזה המקום יוּתַר הספק איך יתכן שייוולדו אחד עשר זכרים ונקבה אחת זה אחר זה בתוך שבע שנים.