בס"ד יג טבת תשס"ט
הצומות של חודש טבת
חודש טבת הוא חודש נחמד. תחילתו בחג החנוכה, ואפילו הצום שבו הוא הצום הקצר ביותר בשנה. אך האמת היא שהחודש הזה הוא החודש העמוס ביותר בצומות, אלא שאת מרבית הצומות אנחנו לא צמים כיום. כידוע, תעניות שובבי"ם ת"ת, מתחילות בחודש טבת, ומתנהלות בכל ימי שני וחמישי, אבל הן גולשות גם לחודש שבט ואדר. אבל יש דבר ייחודי לחודש טבת, והא רק בשנות בצורת. המשנה במסכת תענית אומרת שבשבעה במרחשון שואלים את הגשמים. אם הגשמים לא מגיעים עד יז במרחשון, היחידים מתחילים להתענות שלוש תעניות, בימים שני, חמישי ושני. אך מה קורה אם עדיין לא ירדו גשמים? -אומרת המשנה כך:
1. מסכת תענית פרק א משניות ה-ו
הגיע ראש חדש כסליו ולא ירדו גשמים, בית דין גוזרין שלש תעניות על הצבור: אוכלין ושותין משחשיכה, ומותרין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה.
עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרין שלש תעניות אחרות על הצבור: אוכלין ושותין מבעוד יום, ואסורין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ונועלין את המרחצאות.
עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרין עליהם עוד שבע, שהן שלש עשרה תעניות על הצבור: הרי אלו יתרות על הראשונות, שבאלו מתריעין ונועלין את החנויות. בשני מטין עם חשיכה, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת.
נדגים את הדינים האלה בטבלה הבאה:
|
יום א
|
יום ב
|
יום ג
|
יום ד
|
יום ה
|
יום ו
|
שבת
|
|
|
|
יז מרחשון
|
|
|
|
|
|
|
כג מרחשון
|
|
|
כו מרחשון
|
|
|
|
|
ל מרחשון
|
א כסלו
|
|
|
|
|
|
|
ז כסלו
|
|
|
י כסלו
|
|
|
|
|
יד כסלו
|
|
|
|
|
|
|
|
כא כסלו
|
|
|
כד כסלו
|
|
|
|
|
כח כסלו
|
|
|
|
|
|
|
|
ה טבת
|
|
|
ח טבת
|
|
|
|
|
יב טבת
|
|
|
טו טבת
|
|
|
|
|
יט טבת
|
|
|
כב טבת
|
|
|
|
|
כו טבת
|
|
|
|
|
|
כפי שניתן לראות, שבע התעניות הקשות ביותר בשנות בצורת נמצאות בחודש טבת. (רק במקרה וראש חודש כסלו חל ביום ראשון, וחודש כסלו הוא חודש חסר, יכול להיווצר מצב שהתענית הראשונה של שבע התעניות תחול בתאריך ל בכסלו, שהוא ראש חודש טבת. בכל שאר המקרים כל שבע התעניות הן בחודש טבת ממש).
אך מלבד שבע התעניות האלה, שקיימות רק בשנות בצורת, כולנו יודעים שבחודש הזה ישנו גם הצום של עשרה בטבת. מקורו של הצום הזה עוד בתנ"ך, כידוע. בזמן בניית הבית השני, לא ידעו האנשים האם עליהם להמשיך ולצום בתשעה באב, והם שאלו את הנביא זכריה מה עליהם לעשות:
2. זכריה פרק ז פסוקים ב-ו
וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂר אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה': לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ה' צְבָ-וֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים:
וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָ-וֹת אֵלַי לֵאמֹר: אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי: וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים:
הצומות היחידים המוזכרים בפסוקים אלו הם בחודש החמישי ובחודש השביעי. האם הכוונה לתשעה באב ולצום גדליה? מדוע, אם כן, נפקדו מקומם של עשרה בטבת ויז בתמוז? - לכן נראה שכאן הכוונה לתשעה באב ויום הכיפורים. לגבי ארבע הצומות שנקבעו בגלל החורבן, מופיעים הפסוקים בהמשך:
3. זכריה פרק ח פסוקים יח-יט
וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָ-וֹת אֵלַי לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָ-וֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ:
אנחנו יודעים, כמובן, שארבע הצומות המוזכרים כאן הם יז בתמוז, תשעה באב, צום גדליה ועשרה בטבת, אך הגמרא התלבטה בכך. (אגב, לגבי יז בתמוז, לפי הירושלמי יש פה טעות בחשבון, ואין הכוונה לט בתמוז, אלא שהתנ"ך הביא תאריך לא נכון!):
4. תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יח עמוד ב
תניא, אמר רבי שמעון: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש, ואני אין דורש כמותו.
"צום הרביעי" - זה תשעה בתמוז שבו הובקעה העיר, שנאמר (ירמיהו נב, ו): "בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ וַתִּבָּקַע הָעִיר" ואמאי קרי ליה רביעי? - רביעי לחדשים.
"צום החמישי" - זה תשעה באב, שבו נשרף בית אלוקינו. ואמאי קרי ליה חמישי? - חמישי לחדשים.
"צום השביעי" - זה שלשה בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם. ומי הרגו? - ישמעאל בן נתניה הרגו, ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו. ואמאי קרי ליה שביעי? - שביעי לחדשים.
"צום העשירי" - זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר: (יחזקאל כד, א-ב): "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" ואמאי קרי ליה עשירי? - עשירי לחדשים. והלא היה ראוי זה לכתוב ראשון?! ולמה נכתב כאן? - כדי להסדיר חדשים כתיקנן.
ואני איני אומר כן, אלא: צום העשירי - זה חמשה בטבת שבו באת שמועה לגולה שהוכתה העיר, שנאמר (יחזקאל לג, כא) "וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר", ועשו יום שמועה כיום שריפה. ונראין דברי מדבריו, שאני אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, והוא אומר על ראשון אחרון, ועל אחרון ראשון. אלא שהוא מונה לסדר חדשים, ואני מונה לסדר פורעניות.
מדברי ר' שמעון אנו למדים על עוד צום שלא ידענו על קיומו, והוא בחמשה בטבת, ביום שבו נודע ליהודים אשר בבבל על חורבן בית המקדש. כמובן שצום זה לא נשמר אחרי חורבן הבית השני. אגב, על המלים 'עצם היום הזה', הובא חידוש מדהים, אם כי הוא לא להלכה, מכיון שעשרה בטבת אינו חל לעולם בשבת, ומכיון שהב"י דוחה את דבריו. ובכל זאת, החידוש מפתיע מאוד:
5. בית יוסף אורח חיים סימן תקנ
וה"ר דוד אבודרהם כתב בהלכות תענית (עמ' רנד) שעשרה בטבת הוא משונה משאר תעניות שאם היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו (יחזקאל כד ב) "בעצם היום הזה" כמו ביום הכפורים. ולא ידעתי מנין לו זה.
מה שפחות ידוע, הוא שישנם עוד שני צומות הסמוכים לעשרה בטבת, כפי שנפסק בשו"ע:
6. שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפ סעיפים א - ב
אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם; ואף על פי שמקצתם בראש חדש, יש מי שאומר שיתענו בו ( וטוב שלא להשלים בראש חדש).
באחד בניסן מתו בני אהרן; בעשרה בו מתה מרים ונסתלק הבאר; בכ"ו בו מת יהושע בן נון, בעשרה באייר מת עלי הכהן ושני בניו, ונשבה ארון ה'; בכ"ח בו מת שמואל הנביא; בכ"ג בסיון בטלו הביכורים מלעלות לירושלים בימי ירבעם בן נבט; בכ"ה בו נהרג רשב"ג ורבי ישמעאל ור' חנינא סגן הכהנים; בכ"ז בו נשרף רבי חנינא בן תרדיון וספר תורה עמו; באחד באב מת אהרן הכהן; בי"ח בו כבה נר מערבי בימי אחז. בי"ז באלול מתו מוציאי דבת הארץ; בה' בתשרי מתו עשרים איש מישראל ונחבש רבי עקיבא; בז' בו נגזרה גזרה על אבותינו שימותו בחרב וברעב ובדבר, מפני מעשה העגל; בז' במרחשון עוורו עיני צדקיהו ושחטו בניו לעיניו; בכ"ח בכסליו שרף יהויקים המגילה שכתב ברוך מפי ירמיהו; בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חשך בעולם שלשה ימים; ובט' בו לא נודע איזו היא הצרה שאירע בו; בה' בשבט מתו הזקנים שהיו בימי יהושע; בכ"ג בו נתקבצו כל ישראל על שבט בנימין על ענין פלגש בגבעה; בז' באדר מת משה רבינו עליו השלום; בט' בו נחלקו בית שמאי ובית הלל.
תרגום התורה ליוונית: אמנם נעשה נס גדול בתרגום התורה ליוונית, כפי שאומרת הגמרא, אך בכל זאת היה בזה דבר עצוב מאוד:
7. תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ט עמוד א
מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת. וכתבו לו "אלוקים ברא בראשית", "אעשה אדם בצלם ובדמות", "ויכל ביום הששי, וישבות ביום השביעי", "זכר ונקבה בראו", ולא כתבו בראם, "הבה ארדה ואבלה שם שפתם", "ותצחק שרה בקרוביה", "כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס", "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם", "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה", "וישלח את זאטוטי בני ישראל", "ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו", "לא חמד אחד מהם נשאתי", "אשר חלק ה' א-לוקיך אותם להאיר לכל העמים", "וילך ויעבוד אלהים אחרים אשר לא צויתי לעובדם", וכתבו לו "את צעירת הרגלים", ולא כתבו לו "ואת הארנבת", מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה, שלא יאמר: שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה.
8. מגילת תענית - מאמר אחרון
טבת. בשמונה בטבת נכתבה התורה בימי תלמי המלך בלשון יוונית, והחושך בא לעולם שלושה ימים. בתשעה בו לא כתבו רבותינו על מה הוא. בעשרה בו סמך מלך בבל את ידו על ירושלים להחריבה.
תרגום התורה ליוונית נחשב אסון גדול למרות הנס שהיה כרוך בו, משתי סיבות: ראשית: התרגום לעולם לא יוכל להכיל את כל הפירושים הטמונים במקור. ושנית: כי בכך הפכה התורה להיות נחלת כל העמים, והמשילו זאת חז"ל לארי שנמצא בכלוב, ועכשיו כולם יכולים להסתכל בו.
ובכן, מלבד עשרה בטבת, קבעו חז"ל גם את ח ואת ט בטבת כימי צום. אבל באופן מוזר ביותר לא כתוב מה הסיבה לצום של ט בטבת.
התמיהה הזו ממשיכה דרך כל המקורות - כפי שראינו שאפילו השו"ע העתיק את הדברים - וכולם כותבים שהיתה סיבה לצום בט' בטבת, אבל לא כותבים את הסיבה. ואולם, במקורות נוספים התמיהה גדולה אף יותר:
9. ספר הלכות גדולות סימן יח - הלכות ת"ב ותעניות עמ' רלג
בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך ובא חשך לעולם שלשה ימים, בתשעה בו לא כתבו רבותינו על מה הוא, ובו ביום מת עזרא הכהן ונחמיה בן חכליה, בעשרה בו סמך מלך בבל על ירושלים להחריבה
בעקבות דברים אלו תמה הט"ז על דברי השולחן ערוך:
10. ט"ז, אורח חיים סימן תקפ סעיף קטן א
תימא גדולה, הא איתא בסליחות של עשרה בטבת, דבט' בו מת עזרא הסופר. וצ"ע רב
אז קודם כל, זו לא תמיהה כל כך גדולה על הבית יוסף, כי הסליחות שעליהם מדבר הט"ז הם רק בסידורים האשכנזים. לפי הסליחות שהספרדים אומרים, עזרא הסופר דוקא נפטר בעשרה בטבת ולא בתשעה בו:
11. פיוטי סליחות לעשרה בטבת, לפי נוסח הספרדים
...ובו סמך מנאץ שמך על קרית משושיהן
ובו נאסף ראש הסף הוא עזרא הכהן
...יום סומכו על ארמון נחלת צבי ושפר.
ובו הוחל הנגף במכפישי באפר.
וגם בו נאסף עזרא הכהן הסופר.
אבל גם לפי האשכנזים, תמיהתו כלל אינה קשה, כפי שמסביר החיד"א בברכי יוסף:
12. ברכי יוסף, אורח חיים סימן תקפ סעיף ב
ואשר תמה הרב ט"ז, אין כאן תימא, שהרי כתבו בה"ג וכלבו: בט' בו לא כתבו רבותינו על מה הוא, ובו ביום מת עזרא הכהן ונחמיה בן חכליה. והדבר פשוט דהגם דידענו דמתו בו עזרא ונחמיה, ממה שלא נכתב על מה מתענין יש סוד בדבר, דאי התענית משום עזרא ונחמיה לכתבו להדיא בט' בו על שמתו עזרא ונחמיה, כדרך שכותבים בכל יום על מה. אלא מדכתוב סתם, סוד יש בענין.
ר' יוסף דוד מסאלוניקי, בספרו בית דוד (אין לי את הספר, והמקור מצוטט מתוך מאמר ב'קולמוס' של עיתון משפחה, טבת תשס"ו), מנסה ליישב את התמיהה וגם את המקור לתענית בט בטבת, אך אומר דברים תמוהים מאוד, לכאורה:
13. בית דוד, סימן שטז
ובזה אפשר לתת טעם למה שכתב הטור בסימן תקפ שלא נודע הטעם למה שמתענים בט' בטבת, ואפשר שבשביל שמת עזרא בעשרה בטבת והיו צריכין להתענות עליו כיון שהוא שקול לישראל כמשה רבנו עליו השלום, וכבר היו חייבים להתענות בו מפני שסמך מלך בבל אל ירושלים, ואם כן לא היה היכר לעזרא באותו תענית, שהיו תולים אותו בסמיכת מלך בבל, לכן היו מקדימים להתענות בט' בו על עזרא כדין תעניות הנופלים בשבת שנדחים לאחר השבת, אע"פ ששם מאחרים והכא מקדימים.
כמובן שהדברים האלה תמוהים: האם אי אפשר להתענות על כמה סיבות באותו יום? הרי כולנו יודעים שביז בתמוז ובתשעה באב אירעו הרבה יותר משני דברים, והם היו דברים חמורים בהרבה, ולא קבעו עליהם תעניות נפרדות! ויתרה מזו: הרי הגמרא (מגילה ה) בפירוש אומרת לגבי תעניות "אקדומי פורענות לא מקדמי" - וממילא אם היינו צריכים לשנות משהו, היינו דוחים ולא מקדימים, כפי שעושים גם בצום גדליה לפי חלק מהפוסקים.
ואולם, היישוב לכל התמיהות הללו הוא פשוט. וכך מופיע בהערות על הטור, במהדורת הטור החדש:
14. הגהות והערות על הטור אורח חיים תקפ סעיף קטן ד
במגילת תענית דפוס וילנא כתב המפרש דבתשעה בטבת נולד אותו האיש, ומביא חשבון לדבריו. וכתב: ומזה תבין למה לא כתבו רבותינו ז"ל מה אירע בו, מפני שיראו לכתוב שגזרו תענית על זה היום.
אמנם באותם שנים עדיין קבעו את החודש על סמך עדות ראיה, אבל באותו זמן גם לא ידעו כמה צרות יעולל לנו אותו אדם. ודאי שאם קבעו תענית על יום לידתו של יש"ו, עשו זאת שנים רבות אח"כ, אחרי שכבר היה בידינו לוח קבוע. ואכן, לפי הלוח הקבוע ניתן לקבוע בדיוק באיזה תאריך נולד אותו האיש, והוא אכן היה בט' בטבת:
15. לוח שנה - חודש טבת שנת ג' תשס"א:
|
יום ראשון
|
יום שני
|
יום שלישי
|
יום רביעי
|
יום חמישי
|
יום ששי
|
שבת
|
|
|
|
|
|
|
א
|
ב
|
|
ג
|
ד
|
ה
|
ו
|
ז
|
ח
|
ט
|
|
י
|
יא
|
יב
|
יג
|
יד
|
טו
|
טז
1 בינואר
|
|
יז
2 בינואר
|
יח
3 בינואר
|
יט
4 בינואר
|
כ
5 בינואר
|
כא
6 בינואר
|
כב
7 בינואר
|
כג
8 בינואר
|
|
כד
9 בינואר
|
כה
10 בינואר
|
כו
11 בינואר
|
כז
12 בינואר
|
כח
13 בינואר
|
כט
14 בינואר
|
|
זה מסביר מדוע כל הראשונים לא רצו לכתוב את סיבת הצום, למרות שברור שהיתה סיבה: הרי אפילו בכל שבוע בימי ראשון פחדו לקבוע תעניות בגלל הגויים, וק"ו אם היו יודעים שהסיבה של הצום היא בגלל לידתו של אותו האיש:
16. תלמוד בבלי מסכת תענית דף כז עמוד ב
תנו רבנן: אנשי משמר היו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון, ואנשי מעמד מתכנסין לבית הכנסת, ויושבין ארבע תעניות: בשני בשבת, בשלישי, ברביעי, ובחמישי. בשני - על יורדי הים, בשלישי - על הולכי מדברות. ברביעי - על אסכרא שלא תיפול על התינוקות, בחמישי - על עוברות ומיניקות. עוברות - שלא יפילו, מיניקות - שיניקו את בניהם. ובערב שבת לא היו מתענין מפני כבוד השבת, קל וחומר בשבת עצמה. באחד בשבת מאי טעמא לא? - אמר רבי יוחנן: מפני הנוצרים.
היום, שכבר איננו חוששים מצנזורה, הגיע הזמן לגאול גם את הנימוק הזה...