בס"ד ה שבט תשס"ט
האם יצאנו ממצרים ביד רמה?
אנחנו רגילים לצייר את יציאת מצרים כיציאה ביד רמה, וכפי שאומרת התורה "ובני ישראל יוצאים ביד רמה". אבל מי שמסתכל בתורה רואה כי היציאה לא היתה ממש ביד רמה, והיתה מלאה רמאויות והסתרת האמת. ראשית, שאילת הכלים - אשר התורה מזכירה שלוש פעמים, ומשמע שנעשתה פה רמאות כלפי המצרים:
1. שמות פרק ג פסוקים טו - כב
וַיֹּאמֶר עוֹד אֱ-לֹקִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹקֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱ-לֹקֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹקֵי יִצְחָק וֵא-לֹקֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר: לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱ-לֹקֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱ-לֹקֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם: וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱ-לֹקֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱ-לֹקֵינוּ: וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה: וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם: וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם:
2. שמות פרק יא פסוקים א - ג
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה: דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב: וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם:
3. שמות פרק יב פסוקים לה - לו
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם:
ושמא תאמרו: אדם שמשאיל חפץ לעבד שבורח מהארץ - הרי יודע שהחפץ לא יחזור אליו לעולם! ובכן, בניגוד למה שאולי חשבנו כל הזמן, משה מעולם לא ביקש לצאת ממצרים לצמיתות, ולאורך כל המו"מ עם פרעה הוא מבקש רק לצאת לשלושה ימים. כך אמר לו הקב"ה בפירוש, כפי שראינו לעיל, וברור שהקב"ה אומר למשה לומר משהו אחד לזקני ישראל ומשהו אחר לפרעה. ואכן, כך עשה משה בכל פעם שהוא דיבר עם פרעה:
4. שמות פרק ה פסוקים א - ד
וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ: וַיֹּאמְרוּ אֱ-לֹקֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱ-לֹקֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם:
5. שמות פרק ז פסוק טז
וְאָמַרְתָּ אֵלָיו ה' אֱ-לֹקֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה:
6. שמות פרק ז פסוק כו
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:
7. שמות פרק ח פסוק ד
וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַה':
8. שמות פרק ח פסוק טז
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:
9. שמות פרק ח פסוקים כא - כד
וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵא-לֹקֵיכֶם בָּאָרֶץ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה' אֱ-לֹקֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ: דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַה' אֱ-לֹקֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַה' אֱ-לֹקֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי:
10.שמות פרק ט פסוק א
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹקֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:
11.שמות פרק ט פסוקים כז - כח
וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים: הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱ-לֹקִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד:
12.שמות פרק י פסוק ג
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹקֵי הָעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:
13.שמות פרק י פסוקים ז - יא
וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה'
אֱ-לֹקֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם: וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹקֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם: לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה:
14.שמות פרק י פסוקים כד - כו
וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אֱ-לֹקֵינוּ: וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לֹקֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:
15.שמות פרק יב פסוקים כט - לג
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת: וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם: גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי: וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים:
ואחרי כל זה, ברור למה פרעה רודף אחרי בני ישראל כשמתברר לו שהם בורחים, כי הוא מעולם לא שחרר אותם. ועם זאת, התורה מתארת את יציאת מצרים כיציאה ביד רמה:
16.שמות פרק יד פסוקים ה - ח
וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ: וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ: וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ: וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה:
במשך הדורות התחבטו הפרשנים ברמאויות הללו ובהצדקתם המוסרית.
לגבי השאלה הראשונה הובאו גישות שונות. הגמרא (סנהדרין צא, א) אומרת כך:
17.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צא עמוד א
שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: הרי הוא אומר "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום" - תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו. - אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס, אם ינצחוני - אמרו להם: הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עמהן. אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה? - אמרו לו: מן התורה. - אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה. שנאמר "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה" - תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא, ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה! - אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית היתה.
אבל מעבר לטיעון המשפטי, צריך להבין את ההצדקה המוסרית לרמאות הזו. האם בגלל שהם שיעבדו אותנו מותר לנו לרמות אותם? ישנן שתי גישות קדומות לשאלה זו, של אנשים שהתמודדו עם טענות כאלו מצד אומות העולם. שתי התשובות נכתבו באותה תקופה, פחות או יותר. האחת היא של פילון האלכסנדרוני, שחי במצרים והתפלמס הרבה עם בני הדתות האחרות, והתייחס לכך בספרו 'חיי משה', והשני של יוסף בן מתתיהו
וכך כותב פילון בספרו 'חיי משה' עמוד 31. עמוד 44 בקובץ האלקטרוני בכתובת:
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23962&pgnum=44
18.חיי משה (פילון האלכסנדרוני, המאה ה-1, מצרים) עמוד 31
אפס אל תדמה בנפשך לחשוב מחשבה זרה כמחשבות המלעיגים שעָטָה העם אל השלל כי נכספה וגם כלתה נפשם להעשיר בהון זולתם, הס מלהזכיר! את כל זאת עשתה ידם משתי סיבות: ראשונה, למען התנקם בהם על כל הלחץ אשר לחצו דוחקיהם בימים אשר העבידו אותם בפרך, כי חסרון החירות לא יוכל הימנות בכסף ובזהב, לא יסולא בכתם אופיר, לא יערכנו ראמות וגביש,יקר בעיני איש חכם המוותה מאשר שתימנע ממנו בחירה החפשית, חופשה לא תינתן לו, ידיו אסורות תהיינה, ורגליו לנחושתיים תוגשנה.
שנית, למען קחת את שכרם בעמל עבודתם אשר זה ימים רבים עמלו בה ידיהם. על כן בצדק זכתה ידם בחמודות אלו, ובכפיהם לא דבקו מאום, כי אם לשלום יצאו ששו כי מצאו שכרם אשר ימים רבים עשקו הזדונים. ואם למלחמה יצאו, כמנצחים אשר שללו את כל רכוש אויביהם, שמהם תחילת השיעבוד נתגלגל, עתה הנה באו ימי הפקודה קרבו ימי השילום אשר נפרעו מהם מבלי שהריקו חרב מתערה, כי אם הזיכו בבור כפם ובמשפט ובצדקה נאחזו בכל שללם.
הגישה השניה היא של יוסף בן מתתיהו, שהיה אלוף פיקוד הצפון במרד בר כוכבא, ולאחר נפילת מבצר יודפת ערק לרומאים, שינה את שמו ליוספוס פלאוויוס, חי ברומא עם קצבה מהקיסר, וכתב את ההסטוריה של עם ישראל.
נראה שיוסף בן מתתיהו משנה קצת את ההסטוריה המוכרת לנו מהתורה ומהמדרשים, ומתאר כיצד המצרים נתנו מרצונם את הדברים הללו ובכו והצטערו על כל השנים שהם שיעבדו את בני ישראל. וכך מובא ב'קדמוניות היהודים' ספר שני, יד (מצוטט ע"י נחמה ליבוביץ בעמ' 131)
19. קדמוניות היהודים (יוסף בן מתתיהו, המאה ה-1, ישראל) ספר שני פרק יד
והמצרים כיבדו אותם במתנות, אלה כדי שימהרו ואלה מתוך ידידות של שכנים שהיו רוחשים להם – והם יצאו ממצרים, והמצרים בוכים ומתחרטים שנהגו בהם ברשע.
אגב, פרשנים (ר"ח, רשב"ם, חזקוני בשמות ד, יג) אכן מעירים שלשורש ש.א.ל יש משמעות של בקשה ולא רק לקיחת חפץ לתקופה מסויימת:
20. ר' חננאל (המאה ה-10, צפון אפריקה) שמות ג, כב
חס ושלום שיתיר הקב"ה לגנוב דעת הבריות שישאלו מהם כלי כסף וכלי זהב, ולא ישיבו להם. אבל לשון ושאלה הוא שתתן לה במתנה. שכן מצינו בגדעון "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם" (שופטים ח, כד). וכן מצינו בבת שבע: "וַתֹּאמֶר שְׁאֵלָה אַחַת קְטַנָּה אָנֹכִי שֹׁאֶלֶת מֵאִתָּךְ... יֻתַּן אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ אָחִיךָ לְאִשָּׁה" (מל"א ב, כ-כא), הרי מתנה שנקראת בלשון שאלה. ומה שאמר ושאלה אשה משכנתה היה לו לומר: ושאל איש מאת המצרי, אבל זה קל וחומר כי אם לנשים היו נותנים מתנות, כל שכן לאנשים.
אך לענ"ד נראה שהפירוש שמדובר במתנה הוא אפולוגטי, ואינו פשט הכתובים.
השאלה שהתמודדו איתה מעט פרשנים היא אולי הכבדה ביותר: מדוע לכל אורך הדרך בני ישראל לא אמרו שהם מבקשים באמת לצאת ממצרים?
שאלה זו מנוסחת ע"י פרשנים שונים, כגון האברבנאל:
21. ר' יצחק אברבנאל (המאה ה-15, ספרד ופורטוגל), שמות ג
השאלה השש עשרה: באמרו (ג', יח): "ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים". כי איך ציווה יתברך למשה רבנו עליו השלום שיאמר בשמו דבר כזב ושקר? ויותר טוב היה שיאמר בביאור: 'שלח את העם מתחת סבלות מצרים'. ומה תועלת היה בסיפור הזה, אחרי שפרעה בעל כורחו ישלחם מארצו ולא מפאת דבריהם?
הראב"ע סובר שמשה לא שיקר, אבל גרם לפרעה להבין משהו אחר, כדי שפרעה ירצה לרדוף אחרי בני ישראל:
22. ר' אברהם אבן עזרא (המאה ה-12, ספרד) שמות פרק י פסוק י
ודע כי משה אדונינו לא אמר לפרעה, שישובו עד שיכזב. רק אמר שירחיקו דרך שלשת ימים. ודעת המצריים היתה שישובו, על כן השאילום. ובעבור דבר אחר, שאילו נתן להם פרעה רשות ללכת ולא ישובו, לא היה רודף אחריהם. והשם צוה לעשות כן, עד שירדוף אחריהם ויטבע.
ר' יצחק עראמה (ובעקבותיו גם האברבנאל) סוברים שזה היה כדי להראות לעולם כולו את אכזריותו הגדולה של פרעה, שאפילו לשחרר אותם לשלושה ימים לא היה מוכן, ולא היה צורך לבקש ממנו שחרור סופי כי הקב"ה ידע שאפילו לשחרר אותם לזמן מועט בכדי לעבוד את א-לוקיהם הוא לא יסכים:
23. עקידת יצחק (ר' יצחק עראמה, המאה ה-15, ספרד) שער שלושים וחמשה
זאת הייתה עצה עמוקה א-לוהית להראות לכל חוזק לבו וקושי עורפו של פרעה, הידוע אליו [- אל ה'], אשר עליו יצדקו משפטי ה' יתברך ומכותיו הנאמנים אשר ישלח בו ובעמו. והוא, כאשר ציווה שלא יבקשו ממנו, רק שירפה מהם כעשרה ימים, ללכת שלושת ימים במדבר לזבוח לא-לוהיהם, ומסתמא יובן מדבריהם שאחר ישובו, ועם כל זה לא ישמע. וכל שכן אם יאמרו לו לשלחם כלה.
24. דרשות הר"ן (ר' נסים, המאה ה-14, ספרד), דרשה יא עמ' רי
מדרכי ה' יתברך הוא להביא עצות מרחוק להפיל שונאיו בדינו ולקחת נקמתו מהם... ורצה לדון כל המצריים בדבר אשר זדו על ישראל [-במים]... ורצה להביאם בעניין שהם בעצמם, בבחירתם, ייכנסו במים וימותו שמה.ואילו הודיע משה לפרעה העניין בתחילה שהגיע קצם להיגאל, אין ספק שהיה מסכים בכך מתוקף המכות, ולא היה רודף אחריהם עוד, כי למה ירדפם אחרי שבעודם ברשותו פטרם ושילחם מאתו?לכן לא רצה השם יתברך שיאמר משה לפרעה העניין כאשר הוא, אבל שיאמר שהם הולכים לזבוח דרך שלושת ימים, שכאשר יגידו לו אחר כך "כי ברח העם" יחשוב פרעה מה שחשב... שכל מה שעשה משה רבנו לא בא מאת ה' אבל נעשה בעקבה וברמייה.כי לולא כן, למה יגנוב לבבו לאמר שאינם הולכים רק לזבוח?ולזאת הסיבה עצמה ציווה "וישאלו איש מאת רעהו..." וכאשר הוגד למלך מצרים ולעמו שישראל בורחים, אין ספק שחשדום כאנשי דמים ומרמה, שאם לא כן למה יתנכלו אליהם בדברים האלה? וכל זה הגיעם בלא ספק לרדפם... וכוונת כל אלו הדברים הייתה נעלמת מישראל ואולי גם ממשה.
אגב, שלושת הרמאויות האלו קשורות זו בזו: בגלל הרמאות של שלושת הימים המצרים הסכימו להשאיל כלים, ובגלל שאילת הכלים הם הסכימו לרדוף אחרי בני ישראל, ובגלל שבני ישראל עשו כאילו הם נבוכים, הם נכנסו אחריהם למים וטבעו.
הרב אלחנן סמט מסביר שכך יש גם להבין את המו"מ עם פרעה:
25.עיונים בפרשות השבוע (סדרה ראשונה), הרב אלחנן סמט, עמ' 190
האם ניתן היה לשתף את פרעה בידיעת המטרה האמתית של היציאה ממצרים?הרי הוא לא היה מסוגל להסכים לכך בשום פנים, וזאת משתי סיבות:
א. בתביעה לשחרר את ישראל משעבודם במצרים היה משום קריאת תגר על חוקיותו של השעבוד הזה.אולי קריאת תגר זו לא הייתה נתפסת בעיני פרעה ועמו כדבר מוצדק על רקע המקובל בעולם אז (השווה מלכ"א ט', כ-כב).
ב. דעת ההיסטוריונים העוסקים בתקופה זו היא כי ארץ כנען הייתה נתונה אז תחת שלטונה של מצרים. תביעה לשחרור ישראל ממצרים לא היתה יכולה כמובן להסתיר את מחוז חפצם - ארץ כנען.לכך לא היה פרעה יכול להסכים בשום אופן:לשחרר גורם לאומי שמטרתו המוצהרת היא מיעוט שלטונה של מצרים ב"נחלתה" משכבר הימים. גם העם המצרי היה מתנגד לכך.
כדי לאפשר את עצם קיומו של משא ומתן עם פרעה, וכדי לאפשר לפרעה להיענות לתביעות כלפיו בדרך מכובדת, כזו שלא תקומם עליו את שריו ואת עמו, היה הכרח ללכת בקטנות:לבקש ללכת דרך שלושת ימים לזבוח במדבר.אולם אין פירושו של דבר שפרעה לא שיער מה המטרה האמיתית של בני ישראל:לפחות החל ממכת ערוב מתעורר בו החשד, והוא מגלה נכונות להיענות לדרישה רק בדרך שתבטיח את חזרתם של ישראל, ולפני מכת ארבה הוא נותן לחשדו ביטוי ברור:"ראו כי רעה נגד פניכם".ואף על פי כן הוא "ביקש" ללא מילים כי ימשיכו לרמותו.רק ע"י המשך העמדת הפנים כי המו"מ מתנהל על הליכה לשלושה ימים ניתן היה להמשיך הלאה במו"מ, ולהשיג לבסוף כניעה מרצון (שיש בו כפייה) של פרעה ושל העם המצרי.