בס"ד יח תמוז תשס"ט
מה ביקשו בנות צלפחד?
בדרך כלל מביאים את הסיפור של בנות צלפחד בהקשר של פמיניזם, ומגדירים אותן כפמיניסטיות הראשונות. אך האמת היא שמי שיעיין במה שהן ביקשו, יראה שאין הדברים ממש כך. הן מעולם לא דרשו שוויון לגברים ולנשים, ואפילו לא ביקשו משהו לעצמן, אלא רק לאבא שלהן:
1. במדבר פרק כז פסוקים א - ה
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה: וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ: לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ: וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'.
השאלה שהן שואלות היא "למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו". מהי כוונת השאלה הזו? מה הקשר לשם של אבא שלהן? הרב אלחנן סמט מסביר בספרו "עיונים בפרשות השבוע" (שנה ראשונה) את כל העניין בהקשר האמיתי שלו בתנ"ך. הביטוי 'שם' הוא הרבה יותר מאשר כינוי של אדם או חפץ. הדבר הראשון שעשה האדם הראשון עלי אדמות היה לתת שמות לדברים:
2. בראשית פרק ב פסוקים יט - כ
וַיִּצֶר ה' אֱ-לֹקִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
יתרה מזו: חז"ל אומרים שקריאת השמות היא דבר מהותי מאוד, ודוקא בזה היה היתרון הגדול על פני מלאכי השרת:
3. פרקי דרבי אליעזר פרק יב
אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבון כל העולמים, "מה אדם ותדעהו? אדם להבל דמה", אין לו אלא עפרו משלו! -אמר להם: מה שאתם כולכם מקלסים אותי בעליונים הוא מייחד אותי בתחתונים, ולא עוד אלא יכולים אתם לעמוד ולקרות שמות לכל הבריות שבראתי? ועמדו ולא יכלו. מיד עמד אדם וקרא שמות לכל, שנאמר: "ויקרא אדם שמות לכל הבהמה" וכו', כיון שראו מלאכי השרת - שבו לאחוריהם.
קריאת השם, אם כן, היא דבר מהותי מאוד. זה גם מה שעמד מאחורי יוזמתם של אנשי מגדל בבל:
4. בראשית פרק יא
וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ:
מהו אותו שם שהם רצו לעשות לעצמם? - מסתבר שמה שהטריד אותם הוא מה שמטריד את האנושות מאז ועד היום: העובדה שהאדם חי פרק זמן קצוב, והעולם ממשיך להתקיים, וכל אדם רוצה להטביע את חותמו בעולם. איך אדם גורם לכך שהוא יישאר בעולם גם אחרי שהוא ימות? הפתרון של התורה הוא הארץ. אמר קהלת:
5. קהלת פרק א פסוקים ג - ד
מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת:
לכן הנצחיות של האדם היא בכך שהוא מוריש את נחלתו לבנו אחריו. וכשבנו אחריו יגור באותה נחלה, ואח"כ נכדו ונינו, זהו השם של האדם בעולם. לכן ההלכה מייחסת חשיבות גדולה כל-כך לנחלות, ואסור להעביר נחלה ממטה למטה ולא מוכרים את הנחלה אלא אם כן אין לאדם מה לאכול - וגם אז הנחלה תחזור ביובל. זו הסיבה שקראנו אתמול בהפטרה על שתי קבוצות באוכלוסיה שיש להן דאגה גדולה כי אין להם חיי נצח:
6. ישעיהו פרק נו פסוקים ג - ז
וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה' לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ: כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת: וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים:
מה המשותף לסריסים ולגרים? - שאין להם קיום נצחי. הסריסים, בגלל שאין להם ילדים שיהיו על אדמתם, והגרים - בגלל שאין להם נחלה בארץ ישראל. הקב"ה מבטיח להם נצחיות מסוג אחר - להיות חלק מבית ה', כפי ששבט לוי מסתופף בבית ה'.
המושג הזה של שם על גבי הנחלה הוא מה שנמצא ברקע של כל מגילת רות, כפי שמוכח בדברים שאומר בעז לגואל ואומרים אח"כ הזקנים:
7. רות פרק ד פסוקים ב - י
וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה וַיֵּשֵׁבוּ: וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב: וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי אִם תִּגְאַל גְּאָל וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי וְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל:
וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קָנִיתָה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ: וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל: וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז קְנֵה לָךְ וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ:
וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי: וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם:
הדאגה שלא ייכרת שמו של מחלון היא אותה דאגה שלא ייכרת שמו של צלפחד, והיא גם מה שרצתה להשיג האשה התקועית בסיפור שהיא סיפרה לדוד:
8. שמואל ב פרק יד
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל עַל אַפֶּיהָ אַרְצָה וַתִּשְׁתָּחוּ וַתֹּאמֶר הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ וַתֹּאמֶר אֲבָל אִשָּׁה אַלְמָנָה אָנִי וַיָּמָת אִישִׁי: וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד וַיָּמֶת אֹתוֹ: וְהִנֵּה קָמָה כָל הַמִּשְׁפָּחָה עַל שִׁפְחָתֶךָ וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת הַיּוֹרֵשׁ וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה לְבִלְתִּי שִׂים לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:
ההבנה שהקשר לנחלה הוא משהו נצחי היא גם זו שעמדה ברקע סירובו של נבות היזרעאלי למכור לאחאב את הכרם שלו. יש להדגיש שלמרות שאחאב מפרש את זה כסירוב אישי, הרי שנבות אומר 'חלילה לי לה'', שזה ביטוי דתי (זה הביטוי שהשתמש בו דוד כל פעם שהציעו לו להרוג את שאול שרדף אחריו):
9. מלכים א פרק כא פסוקים א - ו
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן: וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה: וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ: וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבֹתָי וַיִּשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו וְלֹא אָכַל לָחֶם: וַתָּבֹא אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ וַתְּדַבֵּר אֵלָיו מַה זֶּה רוּחֲךָ סָרָה וְאֵינְךָ אֹכֵל לָחֶם: וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ כִּי אֲדַבֵּר אֶל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף אוֹ אִם חָפֵץ אַתָּה אֶתְּנָה לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת כַּרְמִי:
טענתן של בנות צלפחד, אם כן, לא היתה שהן רוצות נחלה כמו שיש לבנים, אלא שהן אינן רוצות שייגרע שם אביהן. אמנם ישנם מצבים שבהם שמו של אדם נכחד ונגדע מהעולם, אבל התורה נותנת למקרים הללו פתרון: כאשר אין לאדם בנים, אחיו מייבם אותו, ואז הוא יורש את חלקו, ובני האח נחשבים אחר שמו של הנפטר, וגם יושבים על שדהו. אבל כאן אמרו בנות צלפחד שיש בעיה, שהרי מצד אחד מי שיש לו בנות לא מייבמים אותו, ומצד שני בנותיו לא יושבות בנחלה שלו:
10.תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קיט עמוד ב
רשב"ם
חכמניות הן - בדרך ארץ.
שלפי שעה דברו - שכשמצאו פתח לדבריהם באו בעלילה ובטענה מעלייתא לבית דין כדמפרש ואזיל.
בפרשת יבמין - ובן אין לו עיין עליו.
אם כבן אנו - לפטור אמנו מיבום שהרי היבם קם על שם אחיו לנחלה כדדרשינן ביבמות והבן מונעו מלייבם את אמו ומלירש את אביו ופוטר הוא את אמו ויורש את אביו ואף הבת כן וסברא בעלמא הוא.
|
תנא: בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן. חכמניות הן - שלפי שעה דברו, דא"ר שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין, שנאמר: "כי ישבו אחים יחדו", אמרו לו: אם כבן אנו חשובין - תנה לנו נחלה כבן, אם לאו - תתיבם אמנו! מיד: ויקרב משה את משפטן לפני ה'.
ע"פ הדברים האלה אפשר לנסות להבין דבר מאוד תמוה בבקשה שלהן. משום מה, הן רואות צורך להדגיש שאבא שלהן לא היה חלק מעדת קרח. ולכאורה צריך להבין: למה שיחשוב משה שצלפחד היה מעדת קרח? הרי הוא בכלל היה משבט מנשה, שלא היה להם שום קשר לעדת קרח! עברו כבר ארבעים שנה מאז הסיפור ההוא וכמעט כל בני הדור ההוא מתו בצורה זו או אחרת. מה הסיבה שהן רואות צורך להדגיש שאבא שלהן לא היה מעדת קרח?
שמעתי הסבר נחמד לעניין, שהרי חז"ל אומרים על הפסוק "ויקנאו למשה במחנה", שכל אחד חשד באשתו ממשה, והכלל אומר שמי שמקנא לאשתו לחינם זוכה שהיא יולדת זכרים, והנה צלפחד ילדה אשתו רק נקבות, וממילא מוכח שלא היה מעדת קרח...
הגמרא, אגב, אומרת שהן לא התכוונו רק לעדת קרח אלא לכל מיני סיטואציות שהיו במדבר שבהן אנשים מתו:
11.תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קיח עמוד ב
אבינו מת במדבר - זה צלפחד, והוא לא היה בתוך העדה - זה עדת מרגלים, הנועדים על ה' - אלו מתלוננים, בעדת קרח - כמשמעו.
המדרש הזה נועד לענות על השאלה מה מיוחד בעדת קרח, ולכן הוא אומר שהם לא התכוונו רק לעדת קרח אלא גם למתאוננים וגם למרגלים. אבל עדיין לא ברור מה המיוחד דוקא בשלוש העדות האלה שהיה צריך להדגיש שצלפחד לא היה מהן?
האברבנאל מסביר על דרך הפשט שהכוונה באמת רק לעדת קרח, אך מנמק את זה באופן שאולי לא ימצא חן בעיני פמיניסטים שלומדים את פרשת בנות צלפחד:
12.אברבנאל (ר' דון יצחק אברבנאל, המאה ה-15, ספרד ופורטוגל), במדבר כז, ג
ואמרם עוד "והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח" היה להגיד שאביהן לא היה בעדת קרח כדתן ואבירם המורדים עד שתענשנה בנותיו בעוונו על דרך 'פוקד עוון אבות על בנים' כי בחטאו הפרטי מת ולא בעונש כללי בתוך העדה החטאים בנפשותם. ולא אמרו זה כפי הדין כי הנה עובדי העגל מתו ובניהם ירשו הארץ. אבל היו נשים, וחשבו כי בזכרון הזה ימצאו חן בעיני משה לומר שאביהן לא היה בעדת קרח שנועדו עליו. והיותר נכון בזה שאמרו שאביהן לא היה בעדת קרח שירדו חיים הם ובניהם וכל אשר להם שאולה ולכן לא נשארו להם יורשים כי הוא בחטאו מת וכבר כשמת בנים לא היו לו ואם כן לא נבלעו עמו בניו ויורשיו ולכן למה יגרע שם אבינו
האברבנאל טוען שהבנות חשבו שמי שמת בעוונו מאבד את זכותו על הארץ, אבל זו היתה טעות. השאלה היא למה התורה צריכה לכתוב לנו את הטעות הזו...
הרמב"ן אומר שהן רצו למנוע מצב שמשה ישפוט לרעתן בגלל חשבון פתוח שיש לו עם עדת קרח, ולכן הן הדגישו שאין למשה שום חשבון פתוח עם אבא שלהן:
13.רמב"ן (ר' משה בן נחמן, המאה ה-13, ספרד) במדבר פרק כז פסוק ג
ודעתי בדרך הפשט, שאמרו ככה בעבור שחשבו שמשה רבינו היה שונא עדת קרח יותר מכל החוטאים שמתו במדבר, שהם היו הקמים כנגדו והכופרים בכל מעשיו, וחשבו אולי בשנאתו אותם יאמר אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו יזכר עון אבותם אל ה' (תהלים קט יב יד), על כן הודיעוהו כי לא היה מהם.
אבל גם הסבר זה נראה די תמוה: וכי כל מי שבא אל משה במשך ארבעים השנים הללו היה צריך קודם כל להצטדק שהוא לא היה מעדת קרח? - ומה עוד שאין שום סיבה שבעולם לחשוד בו שהוא היה דוקא מאותה עדה!
שד"ל אומר שהן התכוונו לומר למשה שהגזירה על מותו היתה רק עליו ולא על בניו, ומי שמצינו שנגזרה גזירה גם על בניו הוא קרח:
14.שד"ל (שמואל דוד לוצאטו, המאה ה-19, איטליה) במדבר פרק כז פסוק ג
בחטאו מת ובנים לא היו לו: כוונת הבנות היתה לומר שלא היו לו מעולם בנים, לא שהיו לו ומתו, ולפיכך הזכירו שלא היה בעדת קרח, שאם היה באותה עדה, היה אפשר שמת הוא ובניו יחדו, ואז היה אפשר למשה שישיבן: אם אביכן ואחיכן חטאו ומתו, אין רצון ה' שיתקיים שמו; עכשו שלא מתו, אבל לא נולדו, למה ייגרע?
ואולם, אם זו היתה כוונתן נראה שהן יכלו לומר בפשטות שהוא מת ומעולם לא היו לו ילדים, ולא היה צורך להזכיר את העובדה שהוא לא היה מעדת קרח.
המלבי"ם אומר שלעדת קרח היתה בעיה יסודית שלא היו לאחרים, והיא שאין להם חלק לעולם הבא. ומכיון שכל טענתם מבוססת על כך שלא ייכרת שמו - הרי שהבנות רוצות להדגיש שאין הוא מאותם אנשים שנכרתו מהעולם הזה ומהעולם הבא:
15.מלבי"ם (ר' מאיר ליבוש וייזר, המאה ה-18, פולין) במדבר פרק כז פסוק ג
והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח. היה להם לומר "והוא לא היה בעדת קרח", ועל כן הוציאו מאריכות הלשון שכללו כל נועדים לחלוק על ה' כמו מתלוננים ומרגלים ועדת קרח ביחוד, שכולם לא נטלו חלק בארץ, וכמו שאמרו בב"ב קיח, ב. וגם יש לומר מפני שעיקר טענתם היה מכח יבום ועדת קרח ואינך אין להם חלק לעולם הבא, ולא שייך אצלם יבום לתקן נפש המת, לזה אמר שהוא לא היה מכללם כי בחטאו מת ולא החטיא אחרים ומיתתו כפרה ויש לו חלק בארץ וחלק לעולם הבא.
המלבי"ם רומז בכך לדברי הגמרא במסכת סנהדרין אשר מביאה מחלוקת האם לעדת קרח יש חלק לעולם הבא או לא. ואולם, דוקא למרגלים לכל הדעות אין חלק לעולם הבא, ולכן נכון יותר היה לומר למשה שאביהן לא היה מהמרגלים ולא שהוא לא היה מעדת קרח! (ואמנם, לפי דברי הגמרא שבדבריהן הן רמזו גם למרגלים ולמתאוננים, זה מסתדר, אבל לא ברור למה הן צריכות להזכיר שאביהן לא היה בין המתאוננים):
16.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קט עמוד ב
מרגלים אין להם חלק לעולם הבא שנאמר "וימותו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה במגפה" - 'וימותו' בעולם הזה, 'במגפה' לעולם הבא. עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר "ותכס עליהם הארץ" - בעולם הזה, "ויאבדו מתוך הקהל" - לעולם הבא, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: עליהם אמר הכתוב "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל". תנו רבנן: עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר ותכס עליהם הארץ - בעולם הזה, ויאבדו מתוך הקהל - לעולם הבא, דברי רבי עקיבא, רבי יהודה בן בתירא אומר: הרי הן כאבידה המתבקשת, שנאמר "תעיתי כשה אובד בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי".
פירוש מעניין ניתן להביא לעניין הזה על פי דברי ה'משך חכמה': הוא אומר שעדת קרח היתה שונה מכל שאר האנשים שמתו במדבר, מכיון שהם מרדו באופן אישי כנגד משה, וממילא יש להם דין של מורד במלכות:
17.משך חכמה (ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, המאה ה-19, ליטא) במדבר כז, ג
יתכן דהיו דרשניות והיו יודעות שהרוגי בית דין נכסיהן ליורשין והרוגי מלכות נכסיהן למלך. ומשה היה מלך כמו שאמר "ויהי בישורון מלך". ואף שלא נטלו שבט לוי חלק בארץ, יתכן דהיה נותן לישראל בעין יפה שלו. ולכן אם מת בחטאו מן המעפילים או בשביל מקושש עצים ביום השבת נכסיו ליורשין, אבל עדת קרח שהרעימו על משה להסירו מממשלתו הוי כהרוגי מלכות, ולכן אמרו לא היה בעדת קרח.
העובדה שמורד במלכות אינו זוכה להוריש לבניו את נכסיו היא זו שעומדת מאחורי כמה סיטואציות בתנ"ך, כגון אחיזת יואב בקרנות המזבח (כי הוא רצה שיהרגו אותו שם ולא יביאו אותו לדין כדין מורד במלכות), וכן התאבדותו של אחיתופל עוד בטרם ראה את תוצאות מרד אבשלום, ושם המקרא מדגיש שהוא ציוה אל ביתו לפני שהתאבד:
18.שמואל ב פרק יז פסוק כג
וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר אָבִיו:
ואמנם, ישנה מחלוקת בגמרא האם באמת נכסי המורד במלכות הולכים למלך או לא, אבל מפשט הפסוקים גם הגמרא מבינה שזה מה שהיה נהוג אז:
19.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף מח עמוד ב
תנו רבנן: הרוגי מלכות נכסיהן למלך, הרוגי בית דין - נכסיהן ליורשין. רבי יהודה אומר: אף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשין. אמרו ליה לרבי יהודה: והלא כבר נאמר "הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו". - אמר להן: בן אחי אביו היה וראוי ליורשו היה. - והלא הרבה בנים היו לו! - אמר להן: אותו ואת בניו הרג, שנאמר "אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי" - ורבנן: ההוא - בנים הראויין לצאת ממנו. בשלמא למאן דאמר נכסיהן למלך - היינו דכתיב "ברך נבות א-לוקים ומלך", אלא למאן דאמר נכסיהן ליורשין - למה לי ומלך? - ולטעמיך "א-לוקים" למה לי? אלא לאפושי ריתחא, הכי נמי לאפושי ריתחא.
זה מה שעמד ביסוד גזר הדין של נבות - שהעלילו עליו שקילל את המלך, ולכן המלך ירש את נכסיו:
20.מלכים א פרק כא פסוקים יג - יח
וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת נָבוֹת נֶגֶד הָעָם לֵאמֹר בֵּרַךְ נָבוֹת אֱ-לֹקִים וָמֶלֶךְ וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת: וַיִּשְׁלְחוּ אֶל אִיזֶבֶל לֵאמֹר סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל כִּי סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל אַחְאָב קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף כִּי אֵין נָבוֹת חַי כִּי מֵת: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב כִּי מֵת נָבוֹת וַיָּקָם אַחְאָב לָרֶדֶת אֶל כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׁתּוֹ:
וַיְהִי דְּבַר יְקֹוָק אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר: קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ:
לסיכום: בנות צלפחד התלוננו על כך ששמו של אביהם ייכחד מן העולם, שהרי אמא שלהם לא מתייבמת (כי יש לו בנות), אבל הן לא יורשות אותו (כי הן רק בנות). זו הסיבה שהן מדגישות שצלפחד לא היה מעדת קרח, כי הם באמת נכחדו מן העולם באופן נצחי - בין אם נסביר כמו המלבי"ם שאין להם חלק לעולם הבא, ובין אם נסביר כמו ה'משך חכמה' שיש להם דין מורדים במלכות. ומכיון שלא מגיע לו עונש כזה גדול - להיכחד מן העולם ולא להשאיר זכר, הן מבקשות לקבל את נחלתו, וה' אכן מורה לעשות כן. נכדיו, שיזכו לעבד את השדה שהיתה מיועדת לו, יזכו להקים את שם המת על נחלתו.