בס"ד ח אלול תשס"ט
בן סורר ומורה
אחד הציוויים התמוהים ביותר בתורה הוא נושא בן סורר ומורה. הוא תמוה לא רק בגלל שהוא דורש מההורים לעשות משהו לא טבעי לחלוטין, אלא בגלל שהוא נוגד את כללי המשפט הרגילים של עדים והתראה וכו'. כך נאמר בפרשתנו:
1. דברים פרק כא פסוקים יח - כא
כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם: וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ: וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא: וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ:
אגב, חז"ל מגבילים את הדין הזה רק לגיל 13 שנים עד 13 שנים ושלושה חודשים, מכיון שבגיל 13 יש לילד זרע, וממילא שלושה חודשים אח"כ הוא יכול כבר להיקרא אב (שהרי הריון ניכר אחרי שלושה חודשים), וכבר אי אפשר להגדירו 'בן' אלא 'אב'.
אין כאן פירוט של העבירות שאותן עובר הבן כדי לקבל דין זה, אבל רש"י מביא את הדברים בשם הגמרא, וגם מסביר את הרציונל של המצוה הזו:
2. רש"י דברים פרק כא פסוק יח
בן סורר ומורה אינו חייב, עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין. שנאמר (פסוק כ) "זולל וסובא", ונאמר (משלי כג, כ) "אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו". ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו, הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב
ראשית, נדון בכמות הבשר והיין שצריך הבן לאכול כדי שהוא יוגדר כבן סורר ומורה. רש"י כתב שהכמות היא תרטימר בשר וחצי לוג יין. מקור הדברים הוא במשנה:
3. משנה מסכת סנהדרין פרק ח משנה ב
מאימתי חייב? -משיאכל טרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי. רבי יוסי אומר: מנה בשר ולוג יין.
הגמרא עצמה אינה יודעת כמה הוא תרטימר, ולכן אומר ר' זירא כך:
4. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ע עמוד א
אמר רבי זירא: תרטימר זה איני יודע מהו, אלא מתוך שכפל רבי יוסי ביין - נמצא כופל אף בבשר, ונמצא תרטימר חצי מנה.
משמע שלא מדובר בכמות גדולה כל-כך. בספר 'מידות ושיעורי תורה' של חיים בניש מובא שתרטימר בשר הוא 212 גרם, וחצי לוג יין הוא בין 150-300 סמ"ק. זו, כמובן לא כמות גדולה כל-כך, וכך משמע גם מדברי הגמרא שאומרת שמדובר בחצי מנה בשר. אבל הרב עפשטיין הבין שמדובר בכמות גדולה מאוד:
5. תורה תמימה (ברוך הלוי עפשטיין, המאה ה-20, רוסיה הלבנה) איכה א, יא
"כָּל עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְשִׁים לֶחֶם נָתְנוּ מַחֲמַדֵּיהֶם בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ. רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה" - מלשון זילותא דבי דינא, ור"ל הייתי לחרפה ולמיאוס. ומה שהוציא מלה זו מפשטה מלשון זולל וסובא נראה דהוכרח לכך משום דכיון דמוסב על הלשון 'כל עמה נאנחים מבקשים לחם' אין סברא שזה המבקש לחם להחיות נפשו יקרא זולל, וע' בסנהדרין ע' א' בשיעור מופלג מבשר ויין לבן סורר ומורה עד שיקרא זולל וסובא.
הרב בכרך, שכתב את הספר 'חוות יאיר', הדפיס לפני כן את תשובות ההלכה של אביו ושל סבו, והוסיף בתוך הקובץ גם כמה תשובות שלו. הוא רצה לקרוא לספר 'החוט המשולש', אבל אח"כ חזר בו, מכיון שלא ראה את עצמו כשוה ערך לאביו ולסבו, ולכן קרא לספר 'חוט השני'. התשובה האחרונה בספר היא של החוות יאיר עצמו, והיא עוסקת במידות ושיעורים של ההלכה בשיעורי זמנו. גם הוא הגיע למסקנה שתרטימר הוא כמות קטנה מאוד, ולכן הוא כותב כך:
6. שו"ת חוט השני (ר' חיים יאיר בכרך, המאה ה-17, מוראביה) סימן צז
ולא אוכל להתעלם ולהודיעך מה שנתתי אל לבי אמרתי לעורר עוד קושיא עצומה וגדולה היא אליי, דאיך אפשר הנחה הנ"ל דהסלע הוא לוט, הלא אמרו רז"ל בפרק בן סורר ומורה דף ע' דאינו נעשה בן סורר ומורה עד שיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האטלקי. בשלמא שיעורא זוטא דיין האיטלקי י"ל שהוא חזק אף כי אינו מזוג כראוי, דאפשר דחזק הוא מאוד כבגמרא פרק הדר, מ"מ קשה תרטימר בשר דמפרש שם שהוא חצי מנה, איך נעשה בן סורר ומורה זולל בי"ב וחצי לוט דידן בשר, שסתם אדם אוכל בזמננו כפל זה...
ספר נוסף שעוסק בשיעורים ובמידות הוא הספר 'ערך מלין'. ושם, בערך טרטימר, הוא כותב כך:
7. ערך מלין (ר' חיים יעקב שעפטיל, המאה ה-19, פולין) ערך טרטימר
ובחוט השני תמה איך אפשרשעלאכילתבשרבשיעורקטןכזה יהיה נידון בן סורר ומורה, וכן היה קשה הדבר בעיני החצ"מ, ולכן פירש "בטרטימר בשר - רוצה לומר בשר הנקנה בטרטימר מעות (בגמ' זוז), וכמו הא דאמרן בכתובות נז, ב ליטרא בשר... בליטרא בשר, עיין שם. אבל לעיל הבאתי שאין דעת הרמב"ם כן. ולעניין קושייתם י"ל ע"פ מה דאיתא בתוספתא סנהדרין פי"א, הובאה להלכה ברמב"ם פרק ז מממרין הל"ב, דאינו חייב עד שאוכל החצי מנה בשר בבת אחת, דאפשר משום שאוכל בבת אחת נידון לבן סורר ומורה אף שאין הבשר מרובה כל כך. ועיין ירושלמי שם עוד תנאי שיאכלנו מהובהב, אבל אוכלו מבושל בר נש הוא - ומשם אדרבה משמע ששיעור הבשר הוא כשיעור שבני אדם אוכלים, רק שהוא זולל באופן אכילתו.
אבל מלבד התמיהה בכמות הבשר, ישנה תמיהה נוספת שיש לתת עליה את הדעת, והיא כיצד שופטים את אותו ילד על מעשה שהוא עדיין לא עשה? הרי זה בניגוד גמור לדברי הגמרא המפורסמים:
8. תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב
ואמר רבי יצחק: אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר "כי שמע
א-לוקים אל קול הנער באשר הוא שם".
יתרה מזו: גם אם נגיד שהוא באמת יהפוך להיות שודד ורוצח, הרי אפילו מי שרוצח אלף איש דינו בסייף ולא בסקילה, ואילו בן סורר ומורה נידון בסקילה! אין זו רק שאלה של איך הוא ימות, אלא גם היכן הוא ייקבר, שהרי לא קוברים צדיק אצל רשע, ואף לא רשע אצל רשע ממנו - והנה הילד הזה ייקבר בבית דין של הנסקלים, למרות שמעולם לא עשה עבירות אלו, וכפי שאומרת המשנה:
9. משנה מסכת סנהדרין פרק ו משנה ה
ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו אלא שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין אחת לנהרגין ולנחנקין ואחת לנסקלין ולנשרפין.
מסבירים בעלי התוספות שמדובר בבן שעבר על עבירה שמגיע לו עליה סקילה:
10.דעת זקנים (בעלי התוספות, המאה ה-12, צרפת), דברים כא, יח
ואי קשיא כיון שנהרג מפני שעתיד ללסטם את הבריות אין לחייבו במיתה חמורה מלסטים, דאילו רוצח בסייף וזה בסקילה!? ונראה לומר מדכתיב איננו שומע בקול אביו ובקול אמו והוי כמו מקלל אביו ואמו שהוא בסקילה שנאמר 'אביו ואמו קלל דמיו בו'.
הבעיה בהסבר הזה היא שהגמרא בפירוש אמרה שהבן נידון על שום סופו, ולא מדובר פה בבן שחייב סקילה על מה שהוא עשה, מה עוד שהתורה בכלל לא אומרת שהוא קילל את אביו ואמו, וודאי שאין עדים לכך וכו', ומדוע סוקלים אותו?
החזקוני טוען שכמו שאנחנו אומרים שבסופו של דבר הוא עלול להתדרדר לרצח (ואז הוא יהיה חייב במיתת סייף) הרי שיש גם חשש שיעשה זאת גם בשבת, וממילא יהיה חייב בסקילה ולא בסייף. בהמשך הדברים מתייחס החזקוני גם לשאלה כיצד הורגים את הבן הזה שעדיין לא עשה עבירה רק משום סופו, בניגוד למה שראינו לגבי ישמעאל, שהקב"ה דן אותו בהתאם למה שהוא היום ולא בהתאם למה שהוא יהיה בעתיד:
11.חזקוני, (ר' חזקיה בן מנוח, המאה ה-13, צרפת), דברים כא, יח
פירש רש"י: על שם סופו נהרג וכו', כלומר ילסטם את הבריות ויהרגם אף בשבת, ויתחייב סקילה. דוגמא: הרודף אחר חברו להרגו שניתן רשות לכל אדם להציל את הנרדף בנפשו של רודף, ומצוה להרגו על שם העתיד שרוצה להרוג את חברו אם יניחוהו אע"ג שעדיין לא עשה שום דבר. ואל תשיבני מן ישמעאל שלא היה נדון אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שהרי ישמעאל כשר היה באותה שעה ממה שהיה עתיד להיות רשע בסופו.
כלומר שלדעת החזקוני הוא אינו נהרג רק בגלל העתיד, כי גם היום הוא מוגדר רשע. אך במה מתבטאת רשעותו? מה הם סעיפי החוק שעליהם הוא עבר? הרמב"ן מונה מספר עבירות שבהם ניתן להאשים את הנער הזה כבר היום:
12.רמב"ן (ר' משה בן נחמן, המאה ה-13, ספרד) דברים פרק כא פסוק יח
בן סורר ומורה - על דעת רבותינו (סנהדרין סח ב) אינו קטן, שהקטן פטור מכל עונשין שבתורה ומכל המצות, אבל הוא המביא שתי שערות. והנה יש עליו שני עונשין, האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם, והשני שהוא זולל וסובא עובר על מה שנצטוינו (ויקרא יט ב) קדושים תהיו. ונאמר עוד (לעיל יג ה) ואותו תעבודו ובו תדבקון, כאשר פירשתי (לעיל ו יג) שנצטווינו לדעת השם בכל דרכינו, וזולל וסובא לא ידע דרך ה'. ועל הכלל, אין בו עתה חטא מות ועל שם סופו הוא נדון כמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין עא א). וזה טעם וכל ישראל ישמעו ויראו - כי לא הומת בגודל חטאו, אלא ליסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים.
הרמב"ן מונה כמה עבירות שהנער הזה עובר עליהם: ראשית, הוא עובר על כיבוד אב ואם. אבל כידוע זו מצוות עשה שאין עליה עונש כלל, ולכן לא ברור כיצד זה יכול לגרום לגזר דין מוות. הסיבה השניה שהרמב"ן מונה היא מפני שאותו ילד עובר על הציווי של 'קדושים תהיו'. בכך רומז הרמב"ן לפירוש שלו על הפסוק 'קדושים תהיו', שלא יהיה אדם נבל ברשות התורה:
13.רמב"ן (ר' משה בן נחמן, המאה ה-13, ספרד) ויקרא פרק יט פסוק ב
קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, לשון רש"י. אבל בתורת כהנים (פרשה א ב) ראיתי סתם, פרושים תהיו. וכן שנו שם (שמיני פרק יב ג), והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים:
ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים:
והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הַבִּיאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה:
לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב א) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (חגיגה יח ב) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט טז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו:
באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (ברכות נג ב) והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב. כי אע"פ שאלו מצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים:
לפי דברי הרמב"ן, זו היא העבירה שעליה עבר הבן הזה. הוא אינו מקיים את המצוה 'קדושים תהיו'. האם זה מספק אותנו? האם על הדבר הזה מגיע לו עונש מוות? האם באמת כולנו מרגישים שהגענו כבר לאותה דרגה של 'קדושים תהיו'? הרי ברור שמדובר בשאיפה שאי אפשר באמת להגיע אליה באופן מושלם, וכיצד מאשימים ילד בן שלוש עשרה בכך שהוא לא הגיע לדרגה הזו, ועוד מוציאים אותו להורג על כך?
דבר נוסף שרומז אליו הרמב"ן הוא שהבן הזה אינו דבק בקב"ה. בכך הוא מזכיר את דברי הרמב"ם שמי שמגיע למעלת הדבקות בקב"ה, כל מה שהוא עושה בחייו הוא עושה לשם שמים. ואלו דברי הרמב"ם:
14.משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות פרק ג הלכות ב - ג
צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר, כיצד כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה, וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות בלבד...
אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב... נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה', ואפילו בשעה שהוא ישן... נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא, ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים', והוא שאמר שלמה בחכמתו 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'.
ושוב צריך לשאול: האם רק מפני שאדם לא הגיע לדרגה הזו הוא חייב גזר דין מוות?
הראב"ע כותב שהבעיה של הבן הזה היא שלא מדובר באדם שמתפתה לעצת היצר הרע, אלא לאדם שזו דרכו בחיים, וממילא אין סיכוי שיום אחד הוא יתגבר ויחזור בתשובה, כי כל מה שהוא מבקש - בצורה אידיאולוגית - היא רק לעשות כיף:
15.ר' אברהם אבן עזרא (המאה ה-12, ספרד) דברים פרק כא פסוק יח
זולל - מפורש והוא זולל בשר, רק הוא שם כלל לנותן בכל מה שיתאוה כל מה שיבוקש ממנו. וסובא - מרבה לשתות והוא המשתכר. והנה זה כמו אפיקורוס, כי לא יבקש חיי העולם הזה, כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה.
הגמרא, כידוע, מאוד מגבילה את התנאים שבהם יכול להיווצר מצב של בן סורר ומורה. עד כדי כך שישנם תנאים שסוברים שדבר כזה לעולם לא יהיה.
כך מופיע בגמרא:
16.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עא עמוד א
רבי יהודה אומר: אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה. מאי טעמא - דאמר קרא: איננו שמע בקלנו מדקול בעינן שוין - מראה וקומה נמי בעינן שוין. כמאן אזלא הא דתניא: בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב - דרוש וקבל שכר, כמאן? כרבי יהודה, איבעית אימא: רבי שמעון היא, דתניא, אמר רבי שמעון: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו? אלא לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב - דרוש וקבל שכר. אמר רבי יונתן: אני ראיתיו, וישבתי על קברו.
אבל אם זה לא יהיה, מה הטעם שהתורה כתבה את זה?
17.רבינו בחיי (ר' בחיי בן אשר אבן חלאווה, המאה ה-13, ספרד), דברים כא, כא
ואם כן יש לשאול: מפני מה הוצרכה תורה להודיע ולכתוב מה שלא היה, ומה שאין עניינו נוהג בדרך העולם? אבל זה היה מחכמת התורה ללמד דעת את העם בגודל חיוב אהבת ה' יתברך, שהרי אין לך אהבה חזקה בעולם כאהבת האב והאם לבן, וכיון שהבן עובר על מצות השם יתעלה וזה דרכו כסל לו, חייבים הם שתגבר עליהם אהבת הש"י על אהבת הבן עד שיצטרכו להביא אותו הן בעצמן לבית דין לסקילה. וכבר בא העניין הזה בחיוב גודל אהבה להש"י מפורש בתורה בעניין העקדה, כי אברהם עם היות אהבתו של יצחק עזה וחזקה כבן שבא אליו אחר הזקנה והיאוש, אעפ"כ כשציוהו להקריבו עולה טרח בדבר מיד, והגביר אהבת הש"י על אהבתו של יצחק, ועל שלמות המעלה הזאת קראו 'אברהם אוהבי', ואז נתפרסם לכל העולם גודל חיוב האהבה לשם יתעלה שהיא ראויה לעבור כל מיני אהבה, ועל זה אמרו: דרוש וקבל שכר.
הרש"ר הירש אמר שהסיבה שהדברים האלה נכתבו היא ללמוד מכאן הרבה אמירות חינוכיות, גם אם הדברים לא מיושמים בפועל. כמו עונש מוות שנמצא בספר החוקים של מדינת ישראל, אבל לא מיושם בפועל. וכך מופיע בחוק העונשין:
18.חוק העונשין, התשל"ז - 1977
97 פגיעה בריבונות המדינה או בשלמותה
(א) מי שעשה, בכוונה לפגוע בריבונותה של המדינה, מעשה שיש בו כדי לפגוע בריבונותה, דינו - מיתה או מאסר עולם.
(ב) מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהוא יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו - מיתה או מאסר עולם.
אומר הרש"ר הירש שזהו גם המצב של בן סורר ומורה: גם אם גזר הדין לא מיושם בפועל, אפשר ללמוד ממנו הרבה לקחים חינוכיים:
19.רש"ר הירש (ר' שמשון ב"ר רפאל הירש, המאה ה-19, גרמניה), דברים כא, יח
בכרך ח של ישורון כבר עסקנו בהרחבה בפרשה זו. הזכרנו שם את השיטה שדין בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. בכל עָבָר ובכל עתיד הוא היה ויהיה רק הלכה עיונית שהתְנאים האמורים בה מונעים את הגשמתה למעשה. ועף על פי כן או דוקא משום כך הוא אוצר בלום של אמיתות חינוכיות שחקירתן היא בגדר דרוש וקבל שכר. העוסק בהן יפיק מהן תועלת מרובה למלאכת החינוך של ההורים.
מצוה זו חורצת את דינו של פושע צעיר כמי שאין לו תקנה, והיא גוזרת עליו מיתה משום שזו היא הדרך היחידה להציל אותו מהשחתה גמורה בעתיד. "בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ולא ימות חייב". אולם דין זה תלוי בפרטים שונים של הגיל, של הפשע ובייחוד של יחס ההורים זה לזה ויחסם לבן, ורק אם נתקיימה פעולתם המשותפת, מילאו ההורים את תפקידם החינוכי ורק אז ניתן לומר שהאשמה תלויה רק בטבע הבן שאין לו תקנה. על ידי כך כבר רמזה התורה לאותם העניינים שהם תנאי קודם לכל הצלחה בחינוך...
"איננו שומע בקול אביו ובקול אמו" - רק אם יש לילד גם אב וגם אם, ורק אם גם אביו וגם אמו הפעילו עליו את השפעתם המחנכת, ורק אם האב והאם מדברים בקול אחד, כאמור בפסוק כ: "איננו שומע בקולנו" ורק אם שניהם עומדים מול הילד באותה מידה של כובד ראש וכבוד, ומעל הכל, רק אם יש ביניהם אחדות דעים ורצון משותף - רק אז יכולים הם לומר לעצמם שלא הם אשמים בקלקלת בנם. אם חסר אחד מכל אלה, ובייחוד אם אין הסכמה בין האב לבין האם ואין הם מחנכים בכיוון אחד, הרי קלקלת הילד עדיין איננה מוכיחה את ההשחתה המוסרית של טבעו. אילו נתחנך כהלכה על ידי אביו ואמו, אפשר שהיה מתפתח בדרך אחרת. ומה שעֻוות בידי ההורים יכול לתקון על ידי החיים והנסיון.
... בין כל החטאים האפשריים מבליטה התורה סימן אחד של השחתה שאין לה תקוה, והרי היא מראה לנו נער יהודי שגדל והיה לעלם, ובמקום שיפנה בהתלהבות לכל אידיאל רוחני ומוסרי, הרי הוא מתמסר לזלילה ולסביאה. כאן רמז גדול לאב ולאם והנחיה חשובה על רוח הבית שצעירים מתכוננים בו לעתידם הרוחני והמוסרי: למען הילדים האלה יישמרו נא מלהבליט אכילה ושתיה כמשימה חשובה של הבית ובני הבית. רק במקום שניתנת הערכה עליונה לערכי הרוח והמוסר - רק שם תיווצר האוירה שתגן על הצעירים מפני התבהמות חושנית.