בס"ד יט אדר תש"ע
מסיכות אחרי פורים
אמנם לדבר על מסיכות אחרי פורים זה קצת כמו אתרוגים אחרי סוכות, אבל בכל זאת המסכה היא מוטיב שחוזר על עצמו פעמיים בפרשה.
בפעם הראשונה זהו כינויו של עגל הזהב:
1. שמות פרק לב, א-ד
וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי: וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן: וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
בהמשך הפרשה אומר הקב"ה במפורש שיש איסור לעשות אלוהי מסכה:
2. שמות פרק לד, יז
אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ:
מה פירוש הביטוי 'אלוהי מסכה'? - נראה שזה בא מהשורש נס"ך (ולכן יש דגש בסמ"ך), ואין קשר בין זה לבין המלה מסך, שבה אין דגש בסמ"ך. הדרך לעשות את הפסלים ממתכת היתה לצקת את המתכת המותכת לתוך תבנית, ולכן זה נקרא מסכה, כי נוסכים את זה. מכאן השתלשלה המלה לכל פסל (גם אם הוא עשוי מעץ, שבודאי אינו מסכה), ומכאן למה שאנחנו שמים להסתיר את הפנים שלנו בפורים, למרות ששם זה הרבה יותר דומה למסך מאשר למסכה - וכנראה שזה הושפע גם מהמלה mask באנגלית.
אבל בפרשתנו יש גם את המשמעות של המסכה כפי שאנחנו מכירים אותה, אלא שהיא לא נקראת מסיכה אלא מסוה. וכך כתוב בפרשה:
3. שמות פרק לד, כט-לה
וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ: וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו: וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם: וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אִתּוֹ בְּהַר סִינָי: וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה: וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה: וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ:
הפסוקים האלה לא ברורים, לכאורה: מתי שם משה את המסוה על פניו? בהתחלה כתוב שהוא שם את המסוה כשהוא סיים לדבר עם בני ישראל והסיר אותו רק כשהוא דיבר עם הקב"ה עד צאתו - ומשמע שהוא יצא מהמשכן עם המסוה. אבל אח"כ כתוב שהוא השיב את המסוה כשהוא סיים לדבר עם בני ישראל, כלומר שהוא דיבר עם בני ישראל ללא המסוה.
ראשית, ננסה להבין מהו בכלל מסוה. אונקלוס מתרגם את המלה מסוה ל'בית אפיא', כלומר משהו ששמים על הפנים. משמע שמדובר במה שאנחנו קוראים היום מסכה:
4. אונקלוס שמות פרק לד פסוקים לג - לה
ושיצי משה מלמללא עמהון ויהב על אפוהי בית אפי: וכד עליל משה לקדם ה' למללא עמיה מעדי ית בית אפי עד מפקיה ונפיק וממליל עם בני ישראל ית דמתפקד: וחזן בני ישראל ית אפי משה ארי סגי זיו יקרא דאפי משה ומתיב משה ית בית אפי על אפוהי עד דעליל למללא עמיה:
ואולם, התרגום המתקרא 'תרגום יונתן' מתרגם את המלה 'מסוה' כסודר, ומשמע שמדובר בבגד מסוים, כמו טלית שנפרסה על פני משה:
5. תרגום יונתן שמות פרק לד פסוקים לג - לה
וּפְסַק משֶׁה מִן לְמַלָלָא עִמְהוֹן וִיהַב עַל אִיקוּנִין דְּבֵית אַנְפּוֹי סוּדָרָא: וְכַד עָלֵיל משֶׁה לִקְדָם ה' לְמַלָלָא עִמֵּיהּ מַעְדֵי יַת סוּדְרָא דְעַל אִיקוּנִין דְּבֵית אַנְפּוֹי עַד מִיפְקֵיהּ וְנָפֵיק וּמְמַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יַת מַה דְּאִתְפַּקֵּד: וְחַמְיַין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יַת אִיקוּנִין דְּמשֶׁה אֲרוּם אִשְׁתַּבְהַר זִיו אִיקוּנִין דְּאַנְפֵּי משֶׁה וְאָתֵיב משֶׁה יַת סוּדְרָא עַל בֵּית אַפּוֹי עַד זְמַן מֵיעֲלֵיהּ לְמַלָלָא עִמֵּיהּ:
רש"י כותב שמדובר בבגד שהיה כנגד הפנים והעיניים, ושהוא היה לובש את הבגד הזה עד אשר הוא היה מקבל נבואה. בעת קבלת הנבואה הוא הסיר את הבגד, ואז הוא היה יוצא בלא מסוה אל בני ישראל, ומלמד אותם תורה, ושוב מחזיר את המסוה על פניו עד הפעם הבאה שהוא מקבל נבואה:
6. רש"י שמות פרק לד
מסוה - בגד הניתן כנגד הפרצוף ובית העינים, ולכבוד קרני ההוד שלא יזונו הכל מהם היה נותן המסוה כנגדן ונוטלו בשעה שהיה מדבר עם ישראל ובשעה שהמקום נדבר עמו עד צאתו, ובצאתו יצא בלא מסוה:
והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו - וכשבא לדבר אתו נוטלו מעל פניו:
כלומר שהמסוה הזה נועד למנוע מהאנשים ליהנות מקרני ההוד, והם יכולים ליהנות מהם רק כאשר הם לומדים תורה. השאלה היא לשם מה היה צריך להוריד את המסוה כאשר הוא מדבר עם הקב"ה, והרי אין שום משמעות למסוה כשאין אף אחד אחר בסביבה.
הראב"ע מביא פירוש שהמסוה אינו מסתיר רק את האור הבוקע מפני משה, אלא גם מונע ממשה לקבל התחדשות של האור, ולכן בעת שהוא מדבר עם הקב"ה הוא צריך להסיר את המסוה. האור שאותו מקבל משה בעת קבלת הנבואה נאגר, כביכול, בפניו בעת שהוא שם את המסוה, ואח"כ - כשהוא מלמד את בני ישראל - הוא פורק אותו בפניהם. ולשם מה, אם כן, עליו לשים על פניו מסוה אחרי שהוא גמר ללמד אותם? - כדי שלא יתבייש בכך שעכשיו פניו כבר אינן זוהרות. כלומר שלמסוה יש שני תפקידים שונים: לאגור את האור עד שהוא מלמד את בני ישראל, ולהסתיר את פניו של משה כשאינן זוהרות. בהמשך מביא הראב"ע שני פירושים נוספים - של רס"ג, שסובר שהמסוה נועד לאפשר להם להתדיין זה עם זה בלי פחד ממשה, ודעתו שלו - שהמסוה נועד למנוע הנאה של האור שלא לצורך, בדומה להסבר שהבאנו ברש"י:
7. אבן עזרא (ר' אברהם אבן עזרא, המאה ה-12, ספרד) הפירוש הארוך, שמות לד, לג
יש אומרים שהאור היה מתחדש בפני משה בכל עת שהיה בא אל אהל מועד ומדבר עם השם. והיה יוצא, והאור עומד כל זמן שהיה מדבר אל בני ישראל דברי השם, ובכלותו ישים המסוה, שידע שיסור האור וישובו פניו כאשר היו. וזה יהיה גרעון למשה, אם יראו ישראל פניו בלי אור, על כן היה משים המסוה. ובבאו לדבר אל השם ישים המסוה לקבל האור. והגאון אמר, כי האור לא סר מפניו עד יום מותו, על כן לא כהתה עינו. וזהו הנכון. רק אמר, כי טעם המסוה, בעבור שלא יפחדו ישראל בריבם זה עם זה. ולפי דעתי, כי שם המסוה בעבור כבוד האור, שחדש השם בפניו, שלא יראוהו ישראל בכל רגע, רק כאשר ידבר אליהם דברי השם, ויסיר את המסוה בבואו אל אהל מועד, שידבר עם השם פנים בפנים, וזה טעם ובבא משה:
אך בפירושו הקצר מקבל הראב"ע דוקא את הפירוש הראשון שהוא הביא, שהסרת המסוה בעת שהוא מדבר עם הקב"ה נועדה למלא מחדש את המצברים של האור. מטרת האור בפניו של משה היתה כדי שהעם יאמין שכל מה שהוא אומר זה מה שהוא קיבל מהקב"ה, ושום דבר אינו מדבריו שלו:
8. אבן עזרא (ר' אברהם אבן עזרא, המאה ה-12, ספרד) הפירוש הקצר, שמות לד, לג
ודעת רבים ששם המסוה בעבור שהוא שופט ישראל, ומרוב הפחד מזוהר פניו, שמא ישכח אדם טענתו. ובבואו אל קדש הקדשים יסיר אותו כי אין צורך למסוה, ויצא ופניו מגולות עד שישלים דבור השם וכל אשר צוהו לאמר לישראל. ולפי דעתי שאין הדבר כן, רק דבר השם עמו וקרן עור פניו בדברו אתו. ואם בתחלה פחדו רואיו, הנה, כאשר קראם נגשו אליו כל ישראל וסר הפחד. וקרינת עור הפנים היה מתחדש בפני משה מזוהר כבוד הכבוד בדברו אתו, על כן היה מסיר המסוה מעל פניו בבואו אל אהל מועד לקבל האור, והיה יוצא ומדבר עם ישראל את אשר יצווה. והיו רואים קרינת עור פניו להיות לעד נאמן, שהשם דבר עמו. והיה עומד עור פניו עד שישלים לדבר. ושם המסוה על פניו שלא יפול מעיני חסרי דעת, בעבור סור האור, ושוב פניו כקדמותם. ואם תסתכל היטב בפרשה תראנה כן. ואל יטעון טוען בעבור שמצאנו לא כהתה עינו (דברים לד, ז), כי אין העדרות כיהות עין ונוס לח קרינת פנים. ודע שלא מצאנו לנביאים מופת גדול מזה, כי כל פלא שיחדש השם להצדיק נביאיו היו באחרים שהוא חוץ ממנו. גם האות היה פעם אחת, וזה האות פעמים לא ידענום:
החזקוני אומר שהסרת המסוה היא הכרחית בשביל ללמוד תורה, משום 'והיו עיניך רואות את מוריך', אבל מעבר לזמן לימוד התורה מכסה משה את פניו כדי שלא ייהנו מזיו השכינה שלא לצורך:
9. חזקוני (ר' חזקיה בן מנוח, המאה ה-13, צרפת) שמות פרק לד פסוק לד
"ובבא משה לפני ה'" וגו' - כשהיה הדבר נדבר עם משה או כשהיה משה עצמו מדבר עם ישראל לא היה נותן המסוה על פניו, משום "והיו עיניך רואות את מוריך". ומוריך משמע מהקב"ה לגבי משה וממשה לגבי ישראל. אבל כשלא היה עומד לפני הקב"ה ולא היה מדבר עם ישראל אז היה נותן המסוה, כדכתיב "והשיב משה את המסוה", כדי שלא יראו תמיד קידוש קירון פניו ויהיה דומה להם שהוא חול והוא היה מזיו שכינה, ועוד שלא יזונו עיניהם מזיו שכינה.
ה'כלי יקר' הסביר שנתינת המסוה לא נועדה בשביל שלא ייהנו מזיו השכינה, אלא שהיא היתה חלק מענוותנותו של משה אשר לא רצה שיראו את פניו הקורנות, אבל כאשר הוא למד או לימד תורה לא היתה לו ברירה: כשהוא מלמד - התלמידים צריכים לראות את פניו, וכשהוא למד - בגלל הכלל ש'לא הביישן למד':
10.כלי יקר (ר' שלמה אפרים מלונטשיץ, המאה ה-16, פראג) שמות לד, לג
ויתן על פניו מסוה. לפי שהיו הכל מסתכלין בו ומשה היה עניו גדול וביישן, והיה מתבייש על שמסתכלין בקירון עור פניו כי כך היא המדה בכל מי שהוא ביישן על כן נתן על פניו מסוה לכסות עינים. אבל בבואו לפני ה' ללמוד תורה מפיו אז הוצרך להסיר מסוה הבושה מעל פניו כי "לא הביישן למד" (אבות ב ו), לכך נאמר "ובבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר המסוה עד צאתו".
ה'פנים יפות' מיישב את הסתירה שראינו בפסוקים: מהפסוק הראשון משמע שהוא היה יוצא עם המסוה (כי הוא הסיר את המסוה רק עד צאתו), אך מהפסוק השני משמע שהוא שם את המסוה רק אחרי שהוא דיבר עם בני ישראל. ההסבר לכך הוא פשוט: לא כל פעם שמשה קיבל נבואה הוא הלך אח"כ לדבר עם בני ישראל. אם היה לו צורך לדבר עם בני ישראל הוא לא השיב את המסוה, אבל אם לא היה לו צורך לדבר אליהם, הוא שם אותו:
11.פנים יפות (ר' פנחס הורוויץ, המאה ה-18, פולין) שמות לד, לד
יסיר את המסוה עד צאתו. לכאורה הוא סתירה למ"ש אח"כ שלא השיב את המסוה עד אחר שדיבר לבני ישראל, ונראה כי לא היה בכל פעם שדיבר עמו ציווי לישראל ובזה השיב מיד בצאתו וכשהיה ציווי לישראל לא הסיר עד אחר שאמר לישראל הציווי:
כל הפירושים שראינו עד עכשיו הבינו שהמסוה הוא משהו פיזי - בגד או מסיכה שנועדה להסתיר את הפנים של משה. הרלב"ג, לעומת זאת, מפרש את הדברים באופן סמלי. הוא טוען שלא היה משהו פיזי על פניו של משה, אלא שכוונת הפסוקים היא שמשה היה צריך לעשות מאמץ גדול כדי שתהיה לו אפשרות לדבר עם בני אדם, כי הדרגה הרוחנית שלו היתה גבוהה כל כך שהוא היה כמעט שכל נבדל:
12.רלב"ג (ר' לוי בן גרשום, המאה ה-14, צרפת), ביאור הדברים, שמות לד, כט
והגיע למשה מחוזק ההתבודדות שֶׁקָרַן עור פניו, - רוצה לומר שהיה לו זוהר השכל גם בעת חושבו לְדַבֵּר עם ישראל, עד שכבר היו באים לפניו ולא היה מרגיש בהם. וכאשר ראו ישראל זה העניין יָרְאוּ מגשת אליו, עד שקרא משה אליהם, ואז שבו אליו ודיבר דבריו אליהם. וזה אמנם היה בשנתן על פניו מסוה, רוצה לומר שֶׁשַׂם השתדלותו להפריד זה ההתבודדות באופן שיוכל לדבר דבריו עם ישראל. ואולם בבואו לפני ה' יתעלה היה מסיר זה המסוה ולא היה צריך להשתדלות אחֵר להגעת ההתבודדות לשכלו מבֵּין שאר חלקי הנפש. אשרי ילוד אשה שהגיע לזאת המדרגה העצומה, מה נפלא חלקו ומה נעים גורלו. והנה לא הסכמנו לבאר ענין המסוה כפשוטו, שאם היה הענין כפשוטו לא היה צריך משה להסיר המסוה מעל פניו בעת הנבואה.
הרלב"ג לא מסכים לקבל את הפירוש של כל שאר המפרשים מכיון שאם למסוה יש מטרה להסתיר משהו, לשם מה הוא היה צריך להסיר את המסוה כשהוא מקבל את הנבואה?
לשיטתו של הרלב"ג המסוה הוא המאמץ הרוחני שהיה צריך משה להשקיע: כשיש מסוה, זה אומר שהוא משקיע מאמץ רוחני, וכשאין מסוה זה המצב הטבעי שלו. המצב הטבעי של משה רבנו היה בעת שהוא קיבל את הנבואה, והמצב הבלתי-טבעי שלו היה כאשר הוא דיבר עם בני ישראל. לשיטתו, אם כן, המסוה היה על פני משה כל זמן שהוא דיבר עם בני ישראל, והוסר ממנו רק כשהוא היה בקדש הקדשים!
ואולם, לכאורה הדברים האלה סותרים את מה שכתוב בתורה שהוא היה מסיר את המסוה אחרי שהוא דיבר עם בני ישראל! ואכן, ר' יצחק עראמה מקבל את דברי הרלב"ג על כך שהמסוה הוא דבר רוחני ולא פיזי, אבל הוא לא מוכן לקבל את פירוש הרלב"ג שהמסוה היה נתון על משה כשהוא דיבר עם בני ישראל, עד כדי כך שר' יצחק עראמה משער שלרלב"ג היה נוסח אחר בתורה:
13.עקידת יצחק (ר' יצחק עראמה, המאה ה-15, ספרד) שער נד
אמנם ענין המסוה לא תחשוב שהיא תקנה להם כדי שיוכלו לגשת אליו, שאם כן היה לו לתתו על פניו כאשר ידבר עמהם ולהסירו אחרי כן, והוא היה עושה בהיפך, כמו שנראה מהכתוב מבואר. אבל הוא ענין בפני עצמו נכבד מאוד להגיד על שלמות אדוננו משה בהיותו דבק תמיד בעניינים השכליים ובלתי פונה אל אלו העניינים המורגשים כי אם לזמן מועט מאוד. וזה כי כשהיה משה לומד מפי הגבורה היה צריך להסיר מעל פניו מסוה ומסך אלו העניינים המורגשים כדי ליפות כח המושפע, וכשהיה מלמד לישראל היה גם כן צריך להסירו לגדל ולחזק כח המשפיע אשר בזה היה יוצא כמעט כל זמנו כמו שיודע מסדר הלימוד. הנה אם כן לא היה לו פנאי לתתו על פניו רק במעט מהזמן שלא היה לומד ומלמד...
וזה דבר מבואר מאוד מעצמו והוזקקתי להזכירו למה שנמצא להרב רבי לוי בן גרשון זכרו לברכה שכתב... והנה עם שיצדקו דבריו בענין הוראת המסוה, הלא בהשתמשו בו בפני העם אני תמה מדבריו, שנראה מדבריו שנזדמנה לו נוסחה אחרת בכתובים.
ואולם, קשה להניח שבאמת לרלב"ג היה נוסח אחר בתורה. כיצד, אם כן, מסביר הרלב"ג שהמסיכה היתה נתונה על משה בזמן שהוא דיבר עם בני ישראל? - את ההסבר לכך ניתן להבין ע"פ דברי האבן עזרא בתחילת התורה.
ביום השלישי של הבריאה כתוב שהקב"ה ריכז את המים במקום אחד על מנת שתיראה היבשה. כלומר שהיבשה נתגלתה רק ביום השלישי:
14.בראשית פרק א, ו-יג
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹקִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם: וַיַּעַשׂ אֱ-לֹקִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן: וַיִּקְרָא
אֱ-לֹקִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי:
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹקִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן: וַיִּקְרָא אֱ-לֹקִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱ-לֹקִים כִּי טוֹב: וַיֹּאמֶר אֱ-לֹקִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן: וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱ-לֹקִים כִּי טוֹב: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי:
אבל הראב"ע סובר שהמלים 'יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותיראה היבשה' לא נאמרו ביום השלישי אלא ביום השני. למרות שהדברים כתובים בתורה ביום השני, הראב"ע טוען שהמלים 'ויאמר א-לוקים' משמעם שהקב"ה כבר אמר את זה לפני כן. יתרה מזו, אומר הראב"ע, יש בתורה מאות דוגמאות כאלה שהתורה כותבת משהו כאילו זה קורה עכשיו, ובעצם הכוונה שזה כבר נעשה לפני כן:
15.אבן עזרא (ר' אברהם אבן עזרא, המאה ה-12, ספרד), בראשית א, ט
ויאמר - כפי דעתי שזו הפרשה דבקה עם אשר עליה, כי הרקיע לא נעשה עד אשר יבשה הארץ. והעד, "ביום עשות ה' א-לוקים ארץ ושמים" (ב, ד). והנה ביום אחד נעשו. והֵרָאוֹת דבר נסתר והִקַּווֹת מפוזר איננה בריאה, וכן טעמו, וכבר אמר א-לוקים יקוו המים. ויש כמוהו בתורה למאות. והנה בפרשת בראשית אתן לך עדים שנים. האחד "וישם שם את האדם אשר יצר" (ב, ח), ואחרי כן "ויצמח ד' א-לוקים" (שם שם, ט), וקודם האדם הצמיחם. והעד השני, שצוה אדם שלא יאכל מעץ הדעת, ואחריו כתיב "ויצר ד' א-לוקים מן האדמה" (שם שם, יט). רק פירושו וכבר יצר. ועל זה הפירוש יהיה "וירא א-לוקים כי טוב", דבק עם בריאת יום שני. ו"תדשא הארץ" תחלת יום שלישי.
לפי דברי הראב"ע, אם כן, אין זה נכון לומר שביום השלישי היה פעמיים 'כי טוב', בגלל שה'כי טוב' הראשון שייך ליום השני, ונאמר ביום השני.
על סמך הדברים האלה, שגם הרלב"ג מסכים איתם, ניתן להסביר את שיטתו של הרלב"ג בהבנת הפסוקים שלנו:
וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה: וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה: וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ:
"וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה" - הכוונה היא שהוא נתן את המסוה על פניו לפני שהוא התחיל לדבר איתם, ולא הסירו אלא כאשר הוא קיבל נבואה. כשהוא דיבר עם בני ישראל הוא תמיד דיבר איתם בעזרת מסוה, ומה שכתוב בפסוק: "וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ" - הכוונה היא שבגלל שבני ישראל ראו את פניו הקורנות הוא שם את המסוה על פניו לפני שהוא דיבר איתם, והיא היתה על פניו כל הזמן, עד שהוא נכנס לקדש הקדשים לקבל את הנבואה.
מעניין לציין כיצד הגיע הרלב"ג להבנה שהמסוה אינו דבר פיזי אלא דבר רוחני. הרלב"ג עצמו מעיד שהדרך שהוא הגיע להבנה הזו היא בגלל שהוא הרגיש שזה קורה גם לו לפעמים, כשהוא מנסה להבין סוגיה קשה ומסובכת, הוא מרגיש שהוא נבדל מהחומר לגמרי, וזה - בזעיר אנפין - מה שקרה למשה רבנו.
אומר הרלב"ג: בדרך כלל אנשים מתקשים ביכולת להפריד בין השכל לחומר, כי הם שקועים בעולם החומר, אבל אצל משה היה זה הפוך, שהוא התקשה דוקא בחיבור עם החומר, כי הוא היה הרבה יותר קרוב לעולם הרוח:
16.רלב"ג (ר' לוי בן גרשום, המאה ה-14, צרפת), ביאור המילות, שמות לד, לג
הרצון בו שהשתדל להפריד זה הדבקות מעט עד יִשְׁלַם לו הדיבור עם ישראל. וזה תכלית הפלא, כי לשאר האנשים יקשה שישלם להם ההתבודדות לשכל מִבֵּין שאר חלקי הנפש, ולמשה היה קשה הפרדת זה ההתבודדות עד שלא היה יכול עליו כי אם בקושי רב ובהשתדלות.
וכבר מצאנו בעצמנו כמו זה הענין בהתבודדות העיוני, ובפרט בחוקרנו בענינים העמוקים אשר ידיעתם חשוקה מאד, רוצה לומר שלא שלטנו על עצמנו בהפרדת זה ההתבודדות אפילו בעת האכילה והשתיה והדיבור בדברים המדיניים עם זולתנו, אבל היה שכלנו נוטה תמיד אל העיונים ההם. וזה ממה שהעמידנו על הבנת זה המאמר; ואף על פי שההבדל בין שני המינים האלו מההתבודדות הוא נפלא, רוצה לומר שההתבודדות אשר בו תשלם הנבואה הוא יותר קשה ויותר נפלא מאד, אלא שלעוצם מדרגת משה בנבואה היתה מדרגתו בענין זה ההתבודדות כמדרגתנו בענין זה ההתבודדות החלוש, או יותר מזה.
הסבר נוסף מובא בשם ר' עקיבא איגר, שהמסוה של משה רבנו נועד להסתיר את הענוה שלו, כי לפעמים הוא צריך לנהוג בתקיפות:
17.כנסת ישראל (ר' ישראל גולדמן, המאה ה-19, רומניה) אבות ג, יב
שמעתי בשם הגאון החסיד רשבה"ג ר' עקיבא איגר זצ"ל ענין מסוה משה רבנו ע"ה שנתן על פניו, דהיינו לפי שהיה בטבע עניו מכל אדם, אבל על כל פנים בשעה שרצה להיות מנהיג הדור, בעל כרחו היה צריך לנהוג נשיאותו ברמה, כמרז"ל שאמר להושע 'טול מקל והך על קדקדם', ובלי ספק אז היתה ענותו לו למוקש. על כן הוצרך להתחפש בפני הקהל ולהסתיר שפלת רוחו, וזה ענין המסוה שנתן על פניו. אבל "ובבא משה לפני ה' לדבר איתו יסיר את המסוה עד צאתו" (שמות לד, לד), כלומר לפני הקב"ה הבוחן לבב וכליות התראה בלי מסוה כי אם בענוות רוחו אשר היתה עצמית לו.