בס"ד כה ניסן תש"ע
אכילת דגים עם בשר או עם חלב
חלק גדול מהלכות הכשרות נמצא בפרשת השבוע. ישנה רשימה של העופות הטמאים, והגדרות של בהמות, חיות ודגים המותרים באכילה. לגבי הדגים הכלל הוא הפשוט ביותר:
1. ויקרא פרק יא, ט
אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ
אין צורך בשחיטה, אין צורך במליחה, והדגים אינם מוגדרים כבשרים או כחלביים, ולכן לכאורה ניתן לאכול אותם גם עם חלב וגם עם בשר. אבל זה נכון רק לכאורה. שורה אחת בגמרא גורמת להפרדה בין בשר לדגים, ואולי גם בין חלב לדגים:
2.
רש"י
ביניתא - דג.
דאיטוי בהדי בישרא - בתנור אחד.
אסרה רבא מפרזיקא למיכלה בכותחא - שיש בו חלב, משום דקסבר ריחא מילתא היא.
לדבר אחר - צרעת.
|
תלמוד בבלי פסחים עו, ב
ההיא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא - אסרה רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא. מר בר רב אשי אמר: אפילו במילחא נמי אסורה, משום דקשיא לריחא ולדבר אחר.
לדברי מר בר רב אשי אסור לאכול את הדג שנצלה ביחד עם בשר לא רק עם חלב, אלא גם לאוכלו בפני עצמו, מכיון שזה גורם לריח רע מהפה ולצרעת. (שמעתי הסבר מודרני שהסיבה לחשש היא שהעצמות של הדגים הן קטנות ושל הבשר הן גדולות, ומי שאוכל את שני הדברים ביחד עלול להישמר רק מעצמות גדולות ולא מעצמות קטנות, ובא לידי סכנת חנק. זהו הסבר מעניין, אבל ודאי לא מה שנכתב בגמרא ובמקורות האחרים). כך אכן נפסק להלכה בספרי הראשונים, כדוגמא הסמ"ק:
3. ספר מצוות קטן (ר' יצחק מקורביל, המאה ה-13, צרפת) מצוה ריג
וגם יש אומרים דאפי' צלה בשר עם דג אסור לאכלו משום דקשה לדבר אחר (פירוש צרעת) ודוקא בתנור קטן כעין שלהם, אבל בתנורים גדולים כעין שלנו אין להקפיד, ופירשו לי רבותי המחזיק י"ב עשרונים של מצוה (=כשלושים ליטר) זהו תנור גדול.
לדברי הסמ"ק מותר לצלות דג ובשר באותו תנור אם התנור הוא מספיק גדול. הגודל שהוא קיבל מרבותיו הוא כשלושים ליטר. תנור אפיה סטנדרטי היום הוא בנפח של 53 ליטרים, ולכן אין בעיה לאפות את הדגים והבשר באותו תנור, אבל הפוסקים הוסיפו חומרה נוספת ואמרו שאם אפילו הצליה של הבשר והדג גורמת לסכנה, ודאי שאין לאכול אותם זה עם זה. וכך כתב הטור:
4. טור (ר' יעקב בן הרא"ש, המאה ה-13, ספרד) יורה דעה סימן קטז
וצריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד שקשה לצרעת ויש מחמירין בדבר לייחד לדגים כלים לבד ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה רגיל לרחוץ ידיו בין בשר לדג והיה שורה פת ביין ואוכלו בנתיים כדי לרחוץ פיו.
הטור מוסיף לא רק איסור צליה ביחד ולא רק איסור אכילה ביחד, אלא גם רחיצת ידיים ואכילת דבר ביניהם, ויש שאפילו מייחדים כלים לדגים בפני עצמם. אבל על הדברים האלה כותב הבית יוסף את הדברים הבאים:
5. בית יוסף (ר' יוסף קארו, המאה ה-16, ספרד וישראל) יורה דעה סימן קטז
וצריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד שקשה לצרעת. הכי אמרינן בפרק כיצד צולין (פסחים עו:) דפת שאפאה עם הצלי אסור לאוכלו עם הכותח משום דקשיא לדבר אחר.
הוא מצטט רק את המשפט הראשון שנאמר בגמרא, אשר אוסר לאכול את הדגים שנצלו עם בשר ביחד עם מאכל חלבי, וכותב שהאיסור הוא בגלל הצרעת. אבל כל הפרשנים טוענים שכנראה שיש פה השמטה של הבית יוסף, כי בגמרא מוכח שיש כאן שני עניינים שונים: איסור אכילה עם חלב בגלל בעיה של כשרות, ואיסור אכילה בפני עצמו בגלל החשש מצרעת. וכך כותב ה'דרישה', אחד ממפרשי הטור:
6. דרישה (ר' יהושע פלק, המאה ה-16, פולין) יורה דעה קטז ס"ק ה
ויש בבית יוסף חסרון הניכר דהא אין הפת שנאפה עם הצלי אסור משום צד סכנה אלא משום דריחא מילתא היא ומשום איסור בשר בחלב נגעו בה כמ"ש שם בהדיא...
ואולם, גם הרמב"ם השמיט את האיסור הזה, וגם הוא פסק, כפי שמובא בבית יוסף, שאסור לאכול את הדג הזה עם חלב, אבל אין איסור לאכול אותו בפני עצמו:
7. רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה כג
פת שאפאה עם הצלי ודגים שצלאן עם הבשר אסור לאכלן בחלב. קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים אותן הדגים מותר לאכלן בכותח.
יכול להיות שהרמב"ם גרס אחרת בגמרא, אבל יכול להיות שבהיותו רופא הוא לא פסק את המימרא הזו מכיון שהוא הבין שמדובר ברפואות שאינן תקפות בהתאם לטבע שהוא הכיר בזמנו, כפי שהוא גם לא פסק להלכה את כל ענייני הרפואה שבש"ס. אגב, מסוף דברי הרמב"ם מוכח שאפשר גם לאכול דגים עם חלב, אבל בכך נעסוק בהמשך.
השולחן ערוך, בכל אופן, פסק להלכה את האיסור כפי שהובא בטור:
8. שולחן ערוך יורה דעה סימן קטז סעיפים ב-ג
צריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד, מפני שקשה לצרעת. הגה: וכן אין לצלות בשר עם דג, משום ריחא. מיהו בדיעבד אינו אוסר.
ירחוץ ידיו בין בשר לדג ויאכל פת שרוי בינתים, כדי לרחוץ פיו. הגה: ויש אומרים דאין לחוש לזה רק כשמבשלם יחד ואוכלן, אבל לאכלן זה אחר זה אין לחוש. וכן נוהגין שלא לרחוץ הפה ולא הידים ביניהם, ומ"מ יש לאכול דבר ביניהם ולשתות, דהוי קנוח והדחה.
יש, אם כן, מספר עניינים שאותם יש לבחון: צליה של בשר ודגים יחד, בישול של בשר ודגים יחד, דינם של בשר ודגים שנצלו או נתבשלו זה עם זה בדיעבד, אכילת בשר ודגים יחד, ואכילתם זה אחר זה.
מצד אחד השולחן ערוך מחמיר יותר, כיון שהוא כותב גם לרחוץ ידיים ולאכול פת בין בשר ודגים, ואילו הרמ"א מסתפק באכילה ושתיה. אך מצד שני הרמ"א מחמיר יותר מהשולחן ערוך, כי השולחן ערוך כתב רק לא לאכול בשר ודגים יחד, והרמ"א הוסיף גם לא לצלותם יחד, אך גם הרמ"א אומר שבדיעבד אם צלו בשר ודגים ביחד הם אינם אסורים. לכאורה הסיבה לכך היא בגלל שהתנורים שלנו גדולים יותר, כפי שראינו בדברי הסמ"ק. ואולם, האיסור והיתר הארוך מדגיש שגם אם לא היה מדובר בתנור גדול אלא בתנור קטן וסתום, בכל אופן הבשר והדגים לא נאסרים, מכיון שאין סכנה בצלייתם זה ליד זה כל עוד הם לא נגעו זה בזה בפועל:
9. איסור והיתר הארוך, (ר' יונה אשכנזי, המאה ה-15, אשכנז) כלל לט אות כה
ודוקא לעניין איסור אמרינן בשני מינין המפטמין ריחא מילתא היא כדפריש, אבל פשיטא לעניין סכנה כגון שאפה פשטידה של בשר עם של דגים בתנור אחד ושניהם מגולים, אפילו בתנורים שלנו המכוסין למעלה, ואפילו בתנור קטן, ואפילו אם הוא סגור כולו, ולא נגעו כלל יחד מותר בדיעבד, ואע"פ שקיימא לן סכנתא חמירא מאיסורא, דבכהאי גוונא לית ביה סכנה כלל מדלא אוסר הרמב"ם דגים שנצלו עם בשר בתנור כי אם לאכלן בחלב. ואין מחלק כלל בתנורים בין שלהם בין שלנו. ואפילו אם שניהם בלתי מחבת רק שמורחקים קצת זו מזו. דאפילו אם יוצא מהשמנונית לתוך התנור אין בכך כלום דבבליעת תנור וכלי אין סכנה כדאיתא לקמן. אך לכתחילה מיהא ייזהר.
ואולם, מה הדין אם לא רק ניצלו הבשר והדגים זה ליד זה, אלא התערבו בפועל זה עם זה? האם דינם כמו כל האיסורים האחרים, שבטלים בששים, או שמכיון שכאן לא מדובר באיסור אלא בסכנה הדין הוא שונה? האיסור והיתר הארוך סובר שבאופן כללי דינו כשאר איסורים בהבדל אחד: באיסורים, כאשר לא מדובר בבישול אלא ביבש שהתערב ביבש ושניהם מאותו מין, מספיק רוב כדי לבטל את האיסור, ואילו כאן צריך ששים בכל מקרה:
10.איסור והיתר הארוך (ר' יונה אשכנזי, המאה ה-15, אשכנז) כלל כג אות ז
וכתב במרדכי פרק אין מעמידין: ודבר שיש בו משום סכנה דינו כאיסור לבטלו בששים, ויותר חמור, שאפילו ביבש במינו צריך ששים עכ"ל. וכל שכן חתיכה בשר שנפלה ליורה שיש בה דגים או איפכא שיש שם סכנה לדבר אחר שצריך ששים נגדו. אבל משום טעם בליעת כלי ליכא למיחש.
ואולם, הרמ"א חולק על כך וסובר שכשמדובר בסכנה אין דין של ביטול בששים, שהרי הדין של מים מגולים נכון גם כאשר מדובר בבור גדול של מים, כך שאפילו אם נחש היה שותה מהם ודאי היה ששים כנגד הארס של הנחש:
11.דרכי משה (ר' משה איסרליש, המאה ה-16, פולין) יורה דעה קטז ס"ק ב
כתב באיסור והיתר הארוך כלל כג בשם מרדכי ואשר"י פרק אין מעמידין דכל דבר של סכנה בטל בששים כמו שאר איסור ומיהו גם ביבש בעי ששים עכ"ל. ודבר תמוה הוא דהא חיישינן לגילוי אפילו בארבעים סאה מים ואי אפשר שלא יהא ששים אף אם נחשים שתו ממנו.
גם הט"ז סובר, לכן, שכשמדובר בחשש סכנה אין דין של ביטול בששים, וממילא כאשר חתיכת בשר נופלת לסיר גדול של דגים - יש לזרוק את כל הסיר, אבל אם היא נופלת לסיר גדול של חלב - הכל מותר:
12.ט"ז (ר' דוד הלוי סג"ל, המאה ה-16, פולין) יורה דעה סימן קטז ס"ק ב
וכתב או"ה כלל כ"ג וז"ל וכ' המרדכי וא"ז פרק אין מעמידין דבר שיש בו משום סכנה דינו כאיסור לבטלו בששים ויותר חמור דאפילו ביבש במינו צריך ששים עכ"ל וכ"ש חתיכת בשר שנפלה ליורה שיש בו דגים או איפכא שיש שם סכנה שצריך ס' נגדו אבל משום טעם בליעת כלי ליכא למיחש כו' עכ"ל והקשה בדרכי משה דהא איתא בטור דחיישינן לגילוי אפילו במ' סאה מים וא"א שלא יהא ס' אפילו שתה נחש ממנו עכ"ל וכן כתוב במהרי"ל שלפוחית מדג שנפלה לקדירת בשר ונתבשל שם ואסר מהר"י סג"ל הכל משום סכנה עכ"ל משמע דלא מהני ששים, דחמירא סכנתא מאיסורא.
ואולם, הש"ך חולק על מסקנתם של הרמ"א והט"ז והוא סובר שגם בשר ודגים בטלים בששים, כמו כל האיסורים, מכיון שכאשר יש יותר מששים כנגדו זה כאילו לא קיים:
13.נקודות הכסף (ר' שבתי הכהן, המאה ה-17, ליטא) יורה דעה סימן קטז
ולי נראה דלא קשיא מידי דשאני זיהרא דנחש דמקלי קלי טובא, וגם במהרי"ל י"ל דלא היה ששים. וכן נראה דלא מחמרינן בסכנתא טפי מבאיסורא אלא בספיקא, אבל היכא דאיכא ששים שנתבטל בודאי לא מסתבר כלל לחלק בין איסורא לסכנתא.
עד עכשיו עסקנו בתערובת של בשר ודגים. ומה הדין לגבי עוף? האם יש הבדל בין בשר ועוף לעניין זה? לגבי בשר וחלב הדין הוא שגם עוף בחלב אסור, אם כי זהו רק איסור מדרבנן. אבל לגבי עוף ודגים לא מצינו שום הבדל בין בשר לבין עוף, כפי שכותב השבות יעקב:
14.שו"ת שבות יעקב (ר' יעקב רישר, המאה ה-17, פראג) חלק ב סימן קד
שאלה מהמופלא מהור"ר מן דיין מוורמייש"א נר"ו על שומן אווז שנתערב תוך תבשיל של דגים אם יש חשש סכנה בדבר או לא דאולי יש לומר דאין סכנה רק בבשר בהמה משא"כ עופות שנבראו מהרקק וברגליהם יש להם קשקשים כדגים להכי אין בו משום סכנה...
תשובה על דבר שנסתפק אם יש בעופות ודגים חשש סכנה לא ידעתי מאי קא מסתפקא ליה הלא סתמא אמרי האי בניתא דאיטוו בהדי בשרא דאסור למיכליה משום סכנה גם בשר עוף בכלל... וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים לא הזכירו אחד מהם חילוק זה
השולחן ערוך, כאמור, פסק לשטוף ידיים בין בשר ודגים, וכך הוא כתב גם באורח חיים:
15.שולחן ערוך אורח חיים סימן קעג סעיף ב
בין בשר לדגים, חובה ליטול משום דקשה לדבר אחר, וחמירא סכנתא מאיסורא
יכול להיות שניתן לדייק בדבריו שזה נכון רק אם קודם אוכלים בשר ואח"כ אוכלים דגים, אבל אין שום מקור שמחלק בין הדברים. ואולם, המגן אברהם כותב שאולי כל החשש הזה בכלל לא קיים היום, מכיון שלא ידוע על שום סכנה באכילת בשר ודגים יחד:
16.מגן אברהם (ר' אברהם אבלי גומבינר, המאה ה-17, פולין) סימן קעג ס"ק א
דקשה לדבר אחר - ואפשר דבזמן הזה אין סכנה כל-כך דחזינן כמה דברים המוזכרים בגמ' שהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים והאידנא אינו מזיק, דנשתנו הטבעיות וגם הכל לפי טבע הארצות.
גם החתם סופר מביא כמה סברות להתיר בשר עם דגים, אם כי הוא מסיק שזה מועיל רק בדיעבד, אבל לכתחילה אין לעשות כן כי נהגו בכך איסור, אבל לא מצד הסכנה:
17.חתם סופר (ר' משה סופר, המאה ה-18, ברטיסלבה) חלק ב סימן קא
שאלתו חצי תשובה הגיעני אודת מרק של דגים שהוריקו חם לתוך כלי שומן ולאחר שנצטנן הסירו השומן שנקרש והתירו המרק של דגים וגם השומן...
אברא המהרש"ל פרק גיד הנשה סוף סימן טו כתב דמדלא הביא הרמב"ם הך דמר בר רב אשי דפסחים דביניתא דאטוי בהדי בשרא אסור למכלי אפי' במילחא משום סכנתא ש"מ דהוא ברוב בקיאתו בטבעיות וברפואות ידע דבריחא אינו מזיק והש"ס מיירי שנטוה עם בשר ממש ע"ש ודחוקו מפורסם דמ"מ הוה ליה להרמב"ם להביא עכ"פ דאסור לצלות דגים עם בשר ממש והרי הוא השמיט הכל! ועלה ברעיוני תחלה דס"ל לרמב"ם דביניתא הוא דג ידוע שנקרא כן והוא שאסור לאכול עם בשר משום סכנתא ולא דגים אחרים... ומשום הכי השמיטו הרמב"ם, ומ"מ נ"ל דוחק דעכ"פ לא יסף זכר המין ההוא ממקומו במדינתו והיה לו לרמב"ם להביאו לאנשי מדינתו. ויותר נראה דלפי עוצם חכמתו ידע והבין שנשתנו הטבעיים בענין זה...
והשתא נהי שלא נסמוך על זה לעשות מעשה לאכלם זה עם זה, דאפשר דהוה ליה כמו דבר הנאסר במנין ואפשר דלא שייך בזה כל הני תירוצים הנאמרים בגילוי ומשום הכי אנו נזהרים ומנהג אבותינו תורה, מ"מ הרווחנו שיצאנו מחמירת סכנתא דהשתא מיהת ליכא סכנתא ואפשר שגם בזמנם לא היה הסכנה אלא במין ביניתא ולא במינים המצוים בינינו כלל וליכא אלא איסור קל דרבנן...
עד כאן עסקנו רק באיסור אכילת בשר עם דגים. ומה הדין לגבי אכילת גבינה או חלב עם דגים? לאחרונה קמה סערה בארצות הברית, כי היו רבנים שכתבו שדגי הסלמון אסורים לאכילה בגלל תולעים, אבל אחד המאכלים הנפוצים ביותר לארוחת בוקר אצל אמריקאים הוא סלמון מעושן עם גבינה. ואולם, חוץ מבעיית הכשרות של הסלמון עצמו, מסתבר שגם החיבור שבין גבינה לדגים הוא בעייתי. הדבר נכון גם לגבי פיצה עם אנשובי וכו'.
ראינו שהרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות ט, כג) כתב במפורש שמותר לאכול דגים בכותח, והדברים גם מפורשים במשנה:
18.משנה מסכת חולין פרק ח משנה א
כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים, ואסור להעלותו עם הגבינה על השלחן חוץ מבשר דגים וחגבים.
מוכח שמותר לבשל דגים עם חלב, וכן שמותר להעלותם על השולחן. כמובן שמותר גם לאכול אותם זה עם זה, כפי שכתב הרשב"א:
19.חידושי הרשב"א (ר' שלמה בן אדרת, המאה ה-13, ספרד) חולין קג, ב
והא דקתני ואסור להעלותו עם הגבינה על השולחן חוץ מבשר דגים וחגבים לא אצטריכא ליה כלל דאפי' באכילה נמי שרו כדקתני רישא אלא סירכא נקטיה משום דתנא רישא חוץ מבשר דגים וחגבים וכדי נקטיה.
ואולם, הבית יוסף כתב שאין לאכול דגים עם חלב בגלל סכנת הצרעת, והוא מפנה לאורח חיים סימן קעג:
20.בית יוסף (ר' יוסף קארו, המאה ה-16, ספרד וישראל) יורה דעה סימן פז
דגים וחגבים מותר לאכלן בחלב. ריש פרק כל הבשר (קג:) "כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים". וכתב הר"ן דכיון דלבשלן שרי משמע דלאכלן בחלב נמי שרי דאיסור בשר בחלב בלשון בישול אפקיה רחמנא וכן כתבו הרמב"ם והרשב"א דלאכלן בחלב נמי שרי. ומכל מקום אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה כמו שנתבאר בספר אורח חיים סימן קע"ג.
הרמ"א כתב שזו ודאי טעות סופר כי מעולם לא הקפידו על אכילת דגים עם חלב, וההפניה לאורח חיים ודאי מתייחסת לבשר ודגים ולא לחלב ודגים:
21.דרכי משה (ר' משה איסרליש, המאה ה-16, פולין) יורה דעה פז ס"ק ד
ולא ראיתי מימיי נזהרין בזה, וגם באורח חיים סימן קעג אינו אלא שלא לאכלו בבשר משום סכנה, אבל בחלב שרי. ועיין לקמן סימן קטז. ולכן נראה שנתערב לרב בית יוסף בשר בחלב.
ואולם, יש מי שהסביר שכשהשו"ע הפנה לסימן קעג הוא התכוון לומר שכמו שלגבי בשר ודגים יש סכנה, כך גם לגבי חלב ודגים. אבל אין שום מקור אחר שמציין סכנה באכילת דגים עם גבינה. גם הש"ך והט"ז כתבו שמדובר בטעות סופר:
22.ש"ך (ר' שבתי הכהן, המאה ה-17, ליטא) יורה דעה סימן פז ס"ק ה
אבל דגים כו' - כתב העט"ז וז"ל ומ"מ אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה כמו שנתבאר בא"ח סימן קע"ג עכ"ל ובאמת נמשך אחר הב"י שכתב כן אבל הוא טעות כי לא נזכר שם אלא דדגים עם בשר אסור משום סכנה אבל בחלב לא שמענו ולא ראינו וכל יומא ויומא נהגינן הכי לבשל דגים בחלב ולאכול גם בד"מ השיג על הב"י בזה וכן בספר באר שבע דף ק' ושאר אחרונים השיגו עליו בזה וגם בש"ס פרק כ"ש (דף ע"ו ע"ב) משמע בהדיא דלית ביה אפילו משום סכנה ע"ש והוא פשוט.
ואולם, גם חלק מהפוסקים שקיבלו את החשש של הבית יוסף כתבו שהאיסור הוא רק לגבי חלב וגבינה אך לא לגבי חמאה:
23.פתחי תשובה (ר' אברהם צבי הירש אייזנשטט, המאה ה-19, ליטא) יו"ד פז, ט
ועיין בתשובת חינוך בית יהודה סי' סא שמקיים דברי הלבוש דאסור לאכול בחלב משום דחקר אצל חכמי הרופאים דדוקא דגים המטוגנים עם חמאה מותר לאכול אבל דגים המבושלים בחלב יש בו סכנת חולי דדגים מקררים מאד וגם החלב רע ומזיק לגוף ע"ש [ועיין בתשובת חתם סופר סימן ק"א שכתב דזה אינו אמת ונאמן עלינו הרמב"ם גדול הרופאים] וכ"כ הפמ"ג בשם בה"ג דדגים עם חלב יש סכנה ובחמאה ושומן הנקלט מע"ג החלב אין סכנה וע"ש דמשמע דעתו דאף עם חלב דוקא לכתחלה יש ליזהר אבל בדיעבד אין לאסור ועיין בתשובת אדני פז סימן מ"ב שכתב בשם הבחיי פרשת משפטים דיש סכנה גמורה בדג עם גבינה וה"ה עם חלב ולכן פסק דאף בדיעבד אסור אבל בדג עם חמאה כתב דשרי כיון שכל העולם עושים כן ע"ש. ונראה לי דהאידנא שכל העולם מבשלים גם עם חלב שרי דכיון דדשו בה רבים.
ואולם, הבן איש חי החמיר מאוד בדבר זה וכתב לאסור גם דגים עם חמאה, וכך נוהגים הרבה מאוד ספרדים, למרות שהדבר לא נפסק להלכה בשולחן ערוך, כאמור:
24.בן איש חי (ר' יוסף חיים מבגדד, המאה ה-19, בבל) פרשת בהעלותך אות טו
דגים בחלב מותר אפילו מדרבנן, מיהו יש בהם סכנת חולי, ולכך אסור לאכלם. והוא הדין לאכול דגים עם גבינה יש סכנת חולי, אבל דגים בחמאה - יש מן האחרונים שכתבו דאין חשש חולי בזה. ויש שכתבו דאיכא חשש חולי, ושומר נפשו ירחק וייזהר, דהא אפילו הרב פחד יצחק שהיה רופא גדול ונראה לו דאין בזה נזק נמנע מלאכול. ופה עירנו בגדד אין מטגנים דגים בחמאה דחוששין החשש הנזכר.