פרשת השבוע שיעורים של הרב ירון בן דוד

פרשת השבוע בראשית - מקץ

בס"ד                                                                                                                כט כסלו תשס"ו
                                                                                                                     30 בדצמבר 05
דרשה לפרשת מקץ
לא בחיל ולא בכח
 
ישנה בדיחה ידועה על שני אנשים שצופים בחדשות, ורואים אדם עומד על גג בניין ומאיים להתאבד. אומר האחד לחברו: "אני מוכן להתערב על 100 ₪ שהוא לא יתאבד". חברו מסכים להתערבות, והנה תוך דקה האדם אכן קופץ אל מותו. בלית ברירה מוציא המפסיד את שטר הכסף ומושיט לחברו. אך אז מתעורר המצפון של המנצח, והוא אומר: "אני לא יכול לקחת ממך את הכסף. האמת היא שכבר ראיתי את מהדורת החדשות הקודמת, וידעתי שהוא יתאבד". עונה המפסיד: "האמת היא שגם אני ראיתי, אבל לא האמנתי שהטיפש הזה מסוגל לעשות שוב את אותה שטות"...
כל שנה כשאני קורא את פרשת מקץ אני חושב על האחים שנפלו בפח שטמן להם יוסף. אבל אני לא מתכוון לכך שהם לא למדו לקח משנה שעברה, אלא לכך שהם לא למדו לקח מהעבר הקרוב. הרי ברור שמשהו חשוד קורה פה. מעלילים עליהם עלילות בלי שום בסיס. מישהו החזיר את כספם. חוקרים אותם על כל מיני דברים לא רלוונטיים. ועם כל הדברים האלה דוקא אחי יוסף באים עם ההצעה המוזרה: "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת, וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים". האם לא עלה על דעתם שמי שנוגע בשקים שלהם בלי רשות ומעליל עליהם עלילות שוא, עלול גם להפליל אותם?
נדמה לי שהתשובה לכך היא שמנגנוני ההגנה שלהם הורדמו בסעודה שערך להם יוסף. כשאדם פתאום מוזמן לסעוד עם המשנה למלך מצרים, בסעודה שודאי יותר יקרה מערב במלון שרתון, כל מערכות ההגנה הטבעיות שלו קורסות בלי שהוא מודע לכך. כולנו מכירים את הדברים האלה, ואם לא - ודאי נראה אותם בחודשים שנותרו עד הבחירות.
הרמב"ן, בפירושו לספר בראשית (יב, ו), מזכיר את הכלל של 'מעשה אבות סימן לבנים'. אמנם הוא לא מביא את הכלל הזה בפירושו לסיפור זה, אך לענ"ד מה שקרה בסעודה של האחים עם בנימין בביתו של יוסף, הוא סימן למה שיקרה לאחד מבני בניו של בנימין - שאול בן קיש, בביתו של שמואל שמקורו בהר אפרים - שהוא מבניו של יוסף (שמואל א, ט).
שאול, כידוע, הלך לחפש אתונות ומצא מלוכה. כמו אחי יוסף שבאו לבקש אוכל והגיעו לבית המלכות. גם בנימין וגם שאול גורמים דאגה גדולה לאביהם, שאינו יודע מה קורה איתם. שניהם מוזמנים לסעודה מלכותית אצל אדם שמכיר אותם בעוד הם אינם מכירים אותו. שאול אפילו שואל את שמואל אם הוא יודע היכן גר הנביא, ואינו מעלה על דעתו שהוא משוחח עם הנביא עצמו. שאול הגיע בידיים ריקות, ומכריז כי הלחם אזל מכליו, כמו אחי יוסף שבאו לשבור אוכל ממצרים. גם לְשָאוּל, בדיוק כמו לבנימין, שמרו את המנה המיוחדת, מבלי שהוא הבין במה מדובר.
לקראת בוקר שולחו האנשים. אצל יוסף: "הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם". ואצל שאול: "וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הַגָּגָה לֵאמֹר קוּמָה וַאֲשַׁלְּחֶךָּ". ואז, לאחר שכבר יוצאים ללכת, מגיעה ההפתעה הגדולה. אצל בנימין מדובר בגביע הכסף ובנסיון להפכו לעבד, ואצל שאול מדובר בפך השמן ובמשיחתו למלך.
בשני המקרים מדובר בתהליך הסטורי שהקב"ה מכוון מלמעלה. האנשים משחקים את התפקיד הראשי בלי לדעת בכלל שהם חלק מתהליך גדול. יעקב חושב שהשליט המצרי סתם מתעלל בו. אחי יוסף חושבים שהם נענשים על מכירת יוסף. יוסף חושב שהוא מנסה להביא אליו את בנימין. אבל האמת היא שכולם רק פיונים בקיום הנבואה של "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". ואולי זה כך גם אצל שאול: שאול חושב שהוא מחפש אתונות. שמואל חושב שהוא מושח את מלך ישראל לדורות. והקב"ה יודע שהוא רק מכין את הקרקע למלכותו של דוד.
בהפטרה שנקרא השבת ישנם פסוקים תמוהים, לכאורה: "וַיֹּאמֶר אֵלַי: מָה אַתָּה רֹאֶה? וָאֹמַר: רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ, שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ. וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר: מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי? וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי: הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה? וָאֹמַר: לֹא אֲדֹנִי. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר: זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָא-וֹת". מדברי הנביא משמע שזכריה היה אמור לנחש שזוהי כוונת המראה. אך לנו, אפילו אחרי שגילו את התשובה, לא ברור הקשר בין המנורה לבין המשפט 'לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי'!
התשובה היא שבחזונו של זכריה המנורה נדלקת לבד ישירות מהזיתים, ללא מגע יד אדם. זה מה שרוצה ה' לומר לזכריה: אין לך מה לדאוג מכל המפריעים לבניין ביהמ"ק. המנורה הזו תידלק גם ללא מגע יד אדם. האנשים הם רק פיונים שאינם מודעים לתפקידם בעולם. זהו הרקע גם לחג החנוכה, וגם לגאולה הקרובה.
קטגוריה: בראשית מקץ

דירוג

AtarimTR