בס"ד ה במרחשון תשס"ד
31 באוקטובר 03
דרשה לפרשת נח:
מגדל בבל – הפרטה או קומוניזם?
חז"ל אומרים (בראשית רבה לח): "מעשה דור המבול נתפרש. מעשה דור הפלגה לא נתפרש". האם חטאו אנשי בבל בבניית המגדל? האם הפיזור שנגזר כתוצאה מכך הוא עונש? –חכמי ישראל בכל הדורות התחבטו בשאלות אלו, וכל אחד ניסה להבין באופן אחר את חטאם של בני דור הפלגה. רש"י מביא כמה הסברים, שהמכנה המשותף שלהם הוא שלא ברור מדוע הקב"ה התייחס ברצינות למחשבותיהם: בין אם נאמר שהם רצו להילחם בקב"ה, או להחזיק את השמים שלא יפלו שוב, ודאי אין הסבר למשפט: "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות".
האברבנאל, שהיה מקורב מאוד לשלטון בפורטוגל, ספרד ואיטליה, היה מלא ביקורת על צורת החיים המלוכנית. לכן, את מגדל בבל הוא מסביר בכך שעד אז כל העולם חי כמו בקיבוץ, ומה שעשו בוני המגדל, הוא הפרטה. וכך אומר האברבנאל:
שבזמן ההוא היה שפה אחת... ושכן היו הדברים הנמצאים אצל אחדים לכולם בשוה, כי לא היה לאדם פרטי נחלה, ולא דבר אחר פרטי לשימושו, כי הכל היה אחד כולל ושוה לכולם כמו הלשון. ואמנם כשנטו לחידוש המלאכות בבנין העיר והמגדל, הסירו עצמן מן האחוה ונעשו הקנינים והנחלות פרטיות ובאו לידי חילוף ויחוד מתוך חמדתם לקחת ולייחס כל אחד לעצמו דברים מיוחדים ולומר שלי שלי ושלך שלך, עד שמפני זה נפרדו איש מאחיו.
האברבנאל טוען שמגדל בבל נגרם כתוצאה מהפרטה לא מוצלחת. כשרצו לעשות שיוך נכסים, כל אחד רצה לעצמו יותר, וזה מה שגרם לקנאה ולמריבות. הוא סבור שהדרך האידיאלית צריכה היתה להיות דרך החיים של הקיבוץ, שבה אדם יכול לעסוק יותר ברוחניות, כיון שהדאגות הגשמיות אינן מטרידות אותו.
מאות שנים אחר כך הגיע הרש"ר הירש, וראה במגדל בבל עיוות חברתי שונה, אולי על רקע הקומוניזם שהתחיל להתפתח באירופה:
ובכן, הציבור התאסף בבקעה. שם ביקשו ליצור יש מאין – בכח אדם ובעוצם ידו. שם ראו מה רב כוחו של ציבור: יש לאל ידו להשתלט על הטבע, אם יפעיל את כל הכוחות הגנוזים בו. ושם החליטו ליצור יצירה לדורות: תהיה זו מזכרת עולם לכוחו של ציבור וחשיבותו על פני היחיד.
...ערכים גדולים וקיימים נוצרים רק בכוחות משותפים. אכן, הציבור הוא השלמה ליחיד. במה דברים אמורים? אם מעמד הציבור כלפי ה' איננו שונה ממעמד היחיד. אם גם רצון הציבור משועבד לה'... אם אין הציבור קורא בשם ה', אלא אומר 'נעשה לנו שם'... כי אז יאבד כל עתידה המוסרי של האנושות.
...היחיד יבכה בשעה שמתו מוטל לפניו, אך אין מספר לקרבנות האדם הנופלים על מזבח הציבור...
ואכן, רק גיבור ציד לפני ה' כנמרוד יביא את הבריות לידי התמסרות כזאת. וגם הוא לא יצליח בכך, אם לא ידע לשלהב אותם למטרותיו. אם לא ישכיל לזהות את תהילת עצמו עם תהילת ההמונים המתמסרים למענו. לא בזהב ולא בתענוגות, אלא בסרט בדש המעיל ייפתו ההמונים להתמסר למנהיגם... חטא זה הוגדר יפה בפרקי דר' אליעזר: "אם נפל אדם ומת לא היו שמים את לבם עליו, ואם נפלה לבינה היו יושבים ובוכים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה".
האברבנאל רואה את הסכנה של הגשמיות כששמים את האדם במרכז. הרש"ר הירש, לעומתו, רואה את הסכנה שבהזנחת היחיד כששמים את החברה במרכז. החברה המתוקנת צריכה להיות כזו שיודעת לחתור ביחד למטרה נעלה, אך יחד עם זאת לא לשכוח את היחידים שבה.
חברה שמאבדת את דרכה בגלל שהיא בוכה עם כל היחידים (בין אם הם שבויים ובין אם הם נהרגו תוך כדי שמירה על המולדת), לא תוכל להתקיים. מצד שני, חברה שאדישה לקרבנותיה בגלל שהיא חותרת לאיזושהי מטרה כללית, (בין אם המטרה היא שלום, בין אם המטרה היא ארץ ישראל השלמה, ובין אם היא ייצוב תקציב הממשלה) מאבדת את הצדקתה המוסרית.
אנו צריכים לוודא כל הזמן שאנחנו יודעים לאן אנו חותרים, אך יחד עם זאת לא להתעלם מהקשיים והמצוקות שנוצרים תוך כדי החתירה.