בס"ד כו אדר ב תשע"א
דרשה לפרשת תזריע
תורת הנגעים
זו תופעה שחוזרת על עצמה שוב ושוב בתקופה האחרונה: כל פעם שמתפרסם מינוי של אדם לתפקיד חשוב, מיד אח"כ מתפרסמים כל נגעי אותו אדם. ואם לא מוצאים משהו שאירע לאחרונה, מוצאים משהו בגדר "צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת". ואם גם את זה לא מוצאים, תמיד אפשר לטעון שיש לו נגע "בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָן": למשל, פיסת בד שאותה הוא נוהג לחבוש "בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ"...
השאלה היא למי יש הסמכות לבדוק את כל אותם נגעים. התורה קובעת כי מי שיש לו נגע כלשהו הולך אל הכהן: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת... וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים". הכהנים, כידוע, אינם עוסקים ברפואה. אמנם היו דתות שבהם כהני הדת היו מרפאים ע"י לחשים וטקסים אפלים, אך לא כן היהדות. ההליכה לכהן לא נועדה לחפש מזור למחלה, אלא רק לצורך קביעה שאכן מדובר בצרעת. אם הכהן קובע שהאדם מצורע, הכהן קם ועוזב את המקום. בזה הסתיים תפקידו. אין יותר קשר בין המצורע לכהן. ולהיפך: מעתה המצורע צריך להתרחק מכל שלוש המחנות - ובראש ובראשונה ממחנה כהונה.
למה קבעה התורה שדוקא הכהן, שבדרך כלל צריך להתרחק מכל ענייני הטומאה יותר מאשר כל אדם מישראל, דוקא הוא זה שצריך לבדוק ולאבחן את המצורעים?
נלענ"ד שיש כאן רמז גם לנגעים אחרים שיש בנו: כדי לבדוק נגעים של אחרים, ולהחליט אלו נגעים הם טהורים ואלו טמאים, צריכים להתקיים שני תנאים: אהבה ונקיון כפיים.
אמרו חז"ל (אבות א, יב): "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אהרון היה אדם שאוהב את הבריות. חז"ל (אבות דר' נתן פרק ח) מתארים איך היה אהרון מקרב את האנשים לתורה: כאשר הוא היה רואה אדם רשע בדרכו לעבוד עבודה זרה, הוא היה אומר לו שלום. אותו רשע היה ממשיך בדרכו ועובד עבודה זרה, אבל אחר-כך הוא היה מתבייש במעשיו ואומר: אוי לי, איך אסתכל שוב בפניו של אהרון אחרי שהוא אמר לי שלום כל-כך יפה? הרהורי התשובה האלו עשו את שלהם, ולאט לאט האנשים האלה היו מתקרבים לתורה. אהרון לא זרק אבנים, לא הוכיח את החוטאים ואפילו לא הראה להם פרצוף חמוץ, אלא פשוט אמר להם שלום. על הדרך הזו אמר הנביא (מלאכי ב, ו): "בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן". יש מי שיגיד, אולי, שאהרון תכנן את הדברים מראש, ואמר שלום לרשעים כדי להחזירם בתשובה. אבל לענ"ד נראה שהוא אמר שלום גם לרשעים כי הוא פשוט אהב כל אדם, וזה בדיוק מה שגרם להם בסופו של דבר להתקרב לתורה. הסיבה הראשונה, אם כן, שהתורה קבעה שאהרון הוא זה שיראה את הנגעים היא בגלל שאהרון אוהב את הבריות. כשאתה אוהב מישהו - גם אם אתה רואה אצלו נגעים, אתה תסתכל עליהם באופן אחר. וכשאתה מראה את הנגעים שלך למישהו שאוהב אותך, אתה תעשה את זה בחפץ לב, מתוך הבנה שכוונתו היא לטובה.
מצד שני, כמובן שהאהבה הזו צריכה להיות אהבה שאינה מקלקלת את השורה. אם מרוב אהבה אדם לא מסוגל להבחין בנגעים, הוא לא יכול לאבחן צרעת. אמרו חז"ל (משנה נגעים ב, ה): "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. ר' מאיר אומר: אף לא נגעי קרוביו". גם כאשר הכהן הוא המומחה הגדול ביותר לנגעים, הוא אינו יכול לפסוק הלכה ביחס לנגעי עצמו. וזה מביא אותנו לסיבה השניה שבגללה דוקא הכהן הוא זה שמאבחן את הנגעים, והיא נקיון הכפיים. הנביא (מלאכי ב, ז) אומר על הכהן: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָא-וֹת הוּא". אם האדם שבודק את נגעיך מצטייר בעיניך כמלאך, תוכל לקבל את קביעתו שמדובר בנגע. אבל אם הוא עצמו אינו בא בנקיון כפיים, כל הנגעים שהוא ימצא בך יתקבלו אצלך בערבון מוגבל.
אנחנו חיים בעידן ביקורתי מאוד. אין אנשים חסינים מפני ביקורת: אישי ציבור, רבנים, שופטים, אנשי רוח ובעלי ממון מושמצים ע"י כל אדם פשוט. זה ודאי מחלחל גם ליחסנו במשפחה ובין החברים. לכן, כשאנחנו מסתכלים על האחרים ומוצאים פגם בהתנהגות שלהם או באופי שלהם, עלינו לשאול את עצמנו את שתי השאלות האלה: האם אנחנו באמת מסתכלים עליהם מאהבה, והאם אנחנו עצמנו באמת נקיים מאותם דברים ממש? חז"ל כבר קבעו (קידושין ע, ב) כי "כל הפוסל - במומו פוסל", ובדרך כלל אם אתה רואה משהו שלילי אצל האחרים, זו השתקפות של דבר שלילי שנמצא אצלך.