בס"ד פסח תשע"א
דרשה לשביעי של פסח
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ
לפני כמה שעות הובא לקבורה יהודי שנרצח בדרכו להתפלל בקבר יוסף. יוסף נפטר, כידוע, במצרים, אבל עצמותיו נלקחו ע"י משה ביציאת מצרים. כך נקרא מחר בתורה: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ". אך יש לשאול: למה חשוב לציין בתורה את העלאת העצמות דוקא כאן, לפני קריעת ים סוף? הרי משה ודאי לקח את העצמות עוד לפני יציאת מצרים!? יתרה מזו: אומרים שכאשר אתה רואה אקדח במערכה הראשונה אתה יכול להיות בטוח שעד סוף ההצגה מישהו יירה בו, אבל במקרה הזה אין הדבר כן. עצמות יוסף אינן מופיעות עוד בתורה. הפעם הבאה שהן מופיעות היא רק בסוף ספר יהושע (כד, לב): "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם". מדוע, אם כן, בכלל רואה התורה חשיבות לספר שמשה לקח את עצמות יוסף עמו?
חז"ל (במכילתא) למדו מכאן על גדולתו של משה רבנו, שבזמן שכולם מתעסקים בביזה הוא מתעסק במצוות, ודואג להעלות את עצמות יוסף. אבל נראה שהעלאת עצמות יוסף אינה רק חסד של אמת כלפי יוסף שביקש זאת בצוואתו, אלא הרבה מעבר לכך. העלאת עצמות יוסף היא חלק מיציאת מצרים, ולכן היא צריכה להיעשות דוקא ע"י משה. אגב, ישנה מסורת (מובא ב'ספר הישר' שמות עמ' קכו) שכל בני יעקב נקברו בארץ ישראל, כל אחד בנחלתו, וכל שבט טרח להעלות עמו את ראש השבט שלו. רק יוסף הועלה ע"י מישהו שאינו נציג משבט יוסף אלא משה רבנו, המנהיג של כלל ישראל.
הסיבה לכך היא, כאמור, שהעלאת עצמות יוסף היא חלק מיציאת מצרים. לכן זה מוזכר דוקא כאן, לפני קריעת ים סוף. אומרים חז"ל (מכילתא דר' ישמעאל אות ג) שים סוף נקרע בזכות ארונו של יוסף: בזכות "וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (בראשית לט, יב) התקיים "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס" (תהלים קיד, ג). גם את הפסוקים בתהלים (עז, טז-יז) דרשו חז"ל באופן דומה, שהרי מיד אחרי הפסוק: "גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף", מופיע הפסוק: "רָאוּךָ מַּיִם אֱ-לֹקִים, רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת".
ארונו של יוסף נשאר צמוד למשה ארבעים שנה. מכאן למדו חז"ל (פסחים סז, א) שמת יכול להיות במחנה שכינה. כאשר משה לוקח את עצמות יוסף עמו הוא משלים את מה שלא הספיק יוסף לעשות בחייו באופן מושלם: לאחד מחדש את שבטי ישראל.
יוסף נלקח משכם, ולשם הוא הוחזר בסופו של דבר. כפי שאומרים חז"ל (סוטה יג, ב): "משכם גנבוהו ולשכם נחזיר אבידתו". שכם היא העיר הראשונה בארץ ישראל המוזכרת בתורה (בראשית יב, ו): "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה". הרמב"ן (שם) אומר שכשאברהם הגיע לשכם תחילה היה זה סימן לבניו שיקנו את העיר שכם לפני שיכבשו את ישראל. שכם נמצאת בין הר גריזים להר עיבל, שם מצוה הקב"ה להעמיד את האבנים ולקיים את טקס הברית בין ישראל לקב"ה, ובברית הזו - אומרים חז"ל (סוטה לז, ב) - נקבעה חובת הערבות ההדדית בין בני ישראל. זהו המקום שבו נקבע שכל ישראל ערֵבים זה לזה. זהו גם המקום שבו כורת יהושע ברית מחודשת בין העם לה' לפני מותו (יהושע כד, כה): "וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם... וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם".
אבל יחד עם זאת, חז"ל (סנהדרין קב, א) אמרו ששכם הוא גם מקום מזומן לפורענות. שם עינו את דינה, שם מכרו את יוסף, משם יצאו הרוצחים שהרגו את שבעים אחי אבימלך בן גדעון (שופטים ט), ושם נחלקה מלכות בית דוד (מלכים א, יב).
שכם היא עיר עם הרבה פוטנציאל: היא יכולה להביא לקרע גדול בעם, אבל יכולה גם להביא לאחדות גדולה. האחדות הגדולה באה לידי ביטוי כאשר מבינים שלכל אחד מהשבטים בישראל יש ייעוד ותפקיד. בתרגום יונתן על המלים שנקרא מחר "וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם", נאמר: "וְאִתְבְּזָעוּ מַיָא לִתְרֵיסַר בְּזִיעַן כָּל קְבֵיל תְּרֵיסַר שִׁבְטוֹי דְיַעֲקֹב" (=ונבקעו המים לשנים עשר בקיעים, כנגד שנים עשר שבטי יעקב). ארונו של יוסף לא ידע רק לבקוע את המים לשניים, כמו שאנחנו רגילים לחשוב, אלא גם לסלול נתיב מיוחד לכל שבט ושבט. בדיוק כמו בשכם - שארונו של יוסף נמצא בין הר גריזים להר עיבל - ועליהם עומדים שבטי ישראל כל אחד במקומו, כך עומד ארונו של יוסף בקריעת ים סוף בין שני עמודי המים הגבוהים ומפלס נתיבים לשנים עשר השבטים. זו המשמעות של הטקס בשכם: כאשר כולם מבינים שכולנו עם אחד, שבו יש מי שעומד בהר עיבל ויש מי שעומד בהר גריזים ויש מי שעומד ביניהם, רק אז יכול לבוא האיחוד. לכן קבורת יוסף אינה מתוארת בתחילת ספר יהושע אלא רק בסוף הספר. לאחר הברית שבה כולם נעשים ערֵבים זה לזה, ולאחר שכל השבטים הגיעו לנחלתם, רק אז יכול יוסף לנוח בשלום על משכבו. זו כוונת הפסוק "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ": כדי לסיים את הגלות צריך לקחת את עצמות יוסף, שגרם לפילוג בשכם, ולהביאו לארץ ישראל, לאותו מקום, אחרי ההבנה שלכל השבטים בעם ישראל יש ייעוד, תפקיד ונחלה מיוחדים.