בס"ד כה ניסן תשע"א
דרשה לפרשת קדושים
אהבת הזולת ואהבת הגר
כאשר מישהו מכה מישהו אחר ללא רחמים עד צאת נשמתו, האם הוא הרג אותו או רצח אותו? לשאלה הזו יש פן משפטי, ובו הכריע בית המשפט השבוע, אבל יש לה גם פן נוסף, אטימולוגי. רש"י (בראשית ד, י) כותב שקין היכה את הבל בכל חלקי גופו, כי לא ידע מהיכן הנשמה יוצאת. האם הוא הרג אותו או רצח אותו? אנחנו נגיד, לכאורה, שאין לך רצח גדול מזה, אבל התורה אינה קוראת למעשה של קין רצח, אלא הריגה: "וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ". האם זה אומר שמעשהו של קין אינו חמור כל-כך? – התשובה היא שהמלים הריגה ורצח משמשים היום הפוך מהאופן שבו הם היו בתורה. בכל מקום בתורה שמדובר על נטילת חיים בכוונה תחילה, המלה שהתורה משתמשת בה היא הריגה, ובכל מקום שמדובר במעשה פזיזות או רשלנות המלה היא רציחה. זה מאיר באור אחר גם את המצוה 'לא תרצח': אין כאן רק ציווי המיועד לאנשי המאפיה או לשכירי חרב, אלא ציווי לכל מי שלוקח את ההגה לידיים.
כל מי שקורא עיתון או שומע חדשות יודע שבחירת המלים אינה דבר של מה בכך. האם אדם נהרג או נרצח? האם תושבי יו"ש הם מתיישבים או מתנחלים? האם מי שמיידה אבנים הוא מחבל או צעיר? האם כשאדם נורה ונהרג זו תקרית ירי או פיגוע, וכו'. הניסוח מעיד על המנסח, אבל משפיע גם על השומעים.
כיצד תקרא לאדם שגרם לך עוול? בשני פסוקים רצופים בפרשה, התורה מכנה את האדם הזה בארבעה שמות שונים: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ... לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". אותו אדם יכול להיקרא אחיך, עמיתך, בן עמך או רעך. השאלה היא איך אתה בוחר להתייחס אליו.
כמובן שהציווי "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" לא נאמר ביחס לחברך הטוב שמעולם לא עשה לך דבר רע. הדברים אמורים כלפי אדם שגרם לך עוול, ויש בך רצון עז לשנוא אותו על כך, אבל התורה אומרת שהוא אחיך, ולכן אסור לך לשנוא אותו, אלא במקום זאת: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ", וגם את זה יש לעשות בזהירות: "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". וכן גם בפסוק הבא: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" מישהו פגע בך, אבל עליך לזכור שהוא עדיין מבני עמך, וממילא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". ידוע המשל שהביאו חז"ל (ירושלמי נדרים ט, ד) על האדם שחותך בשר ובטעות חותך את ידו. האם יעלה על הדעת שיד שמאל תחזיר ליד ימין? – ודאי שלא! הרי זה גוף אחד, וכשכואב ליד ימין כואב גם ליד שמאל. כך הוא גם ביחס למי שפוגע בך: אהוב אותו כפי שאתה אוהב את עצמך, וממילא לא תרצה לנקום בו.
שני פתרונות, אם כן, נותנת התורה למי שנפגע ע"י יהודי אחר: במקום לשנוא או לנקום, להוכיח אותו או לאהוב אותו. אם קשה לך להוכיח אותו מסיבה כלשהיא, הפתרון אינו לשנוא אותו או לנטור לו טינה, אלא לאהוב אותו, וזאת על ידי ההבנה שמדובר באחיך, עמיתך, בן עמך ורעך.
דרשות רבות נאמרו על הפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". כולם יודעים שצריך לאהוב את האחר כמו שאתה אוהב את עצמך. אבל יש פסוק נוסף בפרשה, פחות מפורסם: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ". כותב הרמב"ם (הלכות דעות ו, ד): "אהבת הגֵר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצוות עשה, אחת מפני שהוא בכלל רֵעים ואחת מפני שהוא גֵר". בדרך כלל חושבים שאהבת הגר היא כמו אהבת היתום והאלמנה: בגלל שאין להם מי שיטפל בהם אנחנו מרחמים עליהם ומצוּוים לאהוב אותם. אבל זו טעות. הרמב"ם (ספר המצוות עשה רז) כותב בפירוש שהסיבה לאהבת הגר היא "בעבור שנכנס בתורתנו, הוסיף לו הא-ל אהבה וייחד לו מצוה נוספת". כותב הרב יצחק הוטנר (פחד יצחק, פסח, מאמר כט) שאם אדם אוהב את הגר בגלל שהוא מרחם עליו, הוא לא יצא ידי חובת המצוה הזו. אדם צריך לאהוב את הגר בגלל שהוא בחר להסתופף תחת כנפי השכינה ולא משום סיבה אחרת. ובאותה מידה: אם אדם אוהב יהודי אחר רק בגלל שהוא נחמד אליו, אין הוא מקיים בזה את המצוה של 'ואהבת לרעך כמוך'. כדי לקיים את המצוה הזו אתה צריך לאהוב מישהו בגלל המצוה ולא בגלל שהוא אדם טוב.
לפעמים כאשר מצטטים את המלים "ואהבת לרעך כמוך" בלי לצטט את חלקו הראשון של הפסוק ובלי לצטט את חלקו האחרון מפספסים את העיקר בקיום המצוה הזו. קיום המצוה בשלמותה צריך לקחת בחשבון גם את החלק הראשון של הפסוק, "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ", שמדגיש שמדובר באדם שפגע בך, וגם את חלקו האחרון של הפסוק – "אני ה'", שמזכיר לנו שהסיבה לאהבת הזולת אינה טוּב לב אלא הרצון לקיים את מצוות ה'.