בס"ד ב אייר תשע"א
דרשה לפרשת אמור
דין המקלל – ענישה ומניעה
כולם יודעים שהריגת אוסאמה בן לאדן אינה פותרת את בעיית הטרור העולמי. יחד עם זאת, אין מעשה נכון יותר מאשר הריגתו – לא רק כענישה על מעשיו, אלא בעיקר לשדר מסר למחבלים שהם לא יינקו. כפי שנאמר בפרשה: "אִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת... כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ".
יחד עם זאת, מאז חיסולו של בן לאדן מקננת בי גם מועקה קטנה: האם זה כל מה שמגיע לו? הרי הוא אחראי למותם של אלפים! האם רגע אחד שבו הוא נורה בראשו יכול לכפר על כל מה שהוא עשה? מעניין, שבאותו יום שחיסלו את בן לאדן – שהיה יום הזכרון לשואה ולגבורה - הלך לעולמו השופט משה לנדוי, אשר ישב בראש ההרכב שדן את אייכמן למוות. גופתו של אייכמן נשרפה, והאפר פוזר בים, כפי שגופתו של בן לאדן הושלכה לים – אבל האם בכך אפשר לכפר על המעשים הנוראים שהם אחראים להם? האם יש בכלל עונש שאפשר לתת לאנשים כאלה?
בפרשתנו, בפעם הראשונה מתמודד משה עם השאלה של ענישת אדם על חטא שהוא עשה. אמנם עונש המוות כבר הופיע פעמים רבות בתורה, אבל זו הפעם הראשונה שבה הדברים עוברים מהדיון התיאורטי למעשה: "וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה... וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'". חז"ל אמרו (מגילה ב, ב): מנצפ"ך צופים (=נביאים) אמרום. הכוונה היא שאת צורת כתיבת האותיות הסופיות תיקנו הנביאים. אבל יש שדרשו זאת גם על משה רבנו – שבחמשה מקומות לא ידע מה לעשות וחיכה לנבואה: מקושש, נוקב שם ה', צלפחד, פסח שני וכזבי בת צור. מבין חמשת האירועים הללו – ארבעה נכתבו בחומש במדבר, ורק פרשת המקלל היא בחומש ויקרא. כאן לראשונה עומד משה רבנו ואינו יודע מה לעשות: כיצד להעניש את אותו אדם?
מעניין שלאחר חטא העגל לא היתה למשה שום התלבטות. ברגע שהוא הבין מה עשו בני ישראל הוא אמר: "מִי לַה' אֵלָי", ואמר לכל בני לוי: "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ". שלושת אלפים איש נהרגו ביום אחד, ולמשה לא היתה שום התלבטות. למה, אם כן, במקרה הזה משה מתלבט?
התשובה היא שבחטא העגל הפעולה היתה תוך כדי החטא. הריגת האנשים האלה לא היתה ענישה אלא מניעה. אבל בפרשת המקלל הסיפור נגמר עוד לפני שזה הגיע לפני משה. כאן אין שאלה של מניעה אלא שאלה של ענישה, ולא ברור איזו ענישה יכולה לכפר על מעשה כה חמור.
רש"י אומר שבניגוד לפרשת המקושש, שידעו שדינו במיתה אבל לא ידעו באיזו מיתה, הרי שבפרשת המקלל כלל לא ידעו מה דינו. ואולם, אחרי שבשבוע שעבר (ויקרא כ, ט) קראנו שדינו של מקלל אביו ואמו במיתה, אין זו הפתעה גדולה כל-כך שגם המקלל את ה' יומת. החידוש הגדול בדינו של המקלל היה אופן המיתה שלו: "וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה".
ראשית, העובדה שדינו בסקילה: רוצח דינו בסייף, אבל המקלל את ה' דינו בסקילה. ככלל, העונשים בתורה אינם עונש על התוצאה אלא על המעשה. בתוצאה, ודאי שרצח חמור יותר מקללת ה', אבל החוצפה של המקלל את ה' חמורה אף יותר מהרוצח, ולכן עונשו חמור יותר.
הדבר המפתיע השני הוא העובדה שהשומעים צריכים לסמוך את ידיהם על ראשו של המקלל בטרם הוא נסקל, דבר שאינו קיים בשאר הרוגי בית דין. כותב הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים ב, י): "כל העדים והדיינים סומכים את ידיהם אחד אחד על ראש המגדף ואומר לו 'דמך בראשך שאתה גרמת לך', ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכים עליו אלא מגדף בלבד". אנחנו מכירים את סמיכת הידיים מהקרבנות. סמיכת הידיים, עם העברת כל כובד הגוף על ראש הבהמה, מסמלת את העברת הפשעים מהאדם לקרבן. כך נאמר בעבודת יום הכיפורים (ויקרא טז, כא-כב): "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְּׁתֵי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר... וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה". אך במקרה הזה החוטא הוא גם הקרבן, ומדוע צריכים העדים והסנהדרין לסמוך את ידיהם על ראש המקלל? – התשובה היא, אולי, בגלל שבמקרה הזה יש גם לשומעים חלק בחטא. פעמיים מדגישה התורה שהאירוע הזה לא התרחש בפינה צדדית אלא בפני אנשים רבים: "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה". כל האנשים מסביב, גם אם לא ממש חטאו, יכולים היו למנוע את החטא, אם בהרגעת הרוחות בין הנצים, ואם עוד לפני כן, ביחסם לאותו יהודי שבחר לעזוב את משפחת אביו ואת כל טוב מצרים כדי להצטרף למשפחת אמו בדרכם לארץ ישראל. הם לא חטאו בפועל, אבל אשמים באי מניעת פשע.
ואולי הדברים האלה צריכים לעורר אותנו לחשוב מה אנחנו עושים כדי שאותם אנשים שבאו מזרע ישראל בדורנו ובחרו להצטרף לעם ישראל - ירגישו חלק מאיתנו, ולא יקללו גם הם את ה', חלילה.