בס"ד כג אייר תשע"א
דרשה לפרשת במדבר
אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם
בעת שעמד ראש הממשלה ונאם בפני שני בתי הקונגרס בארה"ב, הוא זכה למחיאות כפיים רבות מצד כל הנבחרים, אשר כיאה לאמריקאים, גם אם לא הסכימו לכל מה שנאמר, התנהגו בנימוס וכיבדו מאוד את האורח. רק אשה אחת התפרצה והתפרעה במהלך הנאום בחוסר נימוס ובחוסר כבוד. עד מהרה התברר (ולא במפתיע) שהיא בת של ישראלי שירד מהארץ והתחתן עם אמריקאית. אמנם ע"פ היהדות הדת נקבעת לפי האם, אבל המנהגים – כידוע – באים מבית אבא...
בכל המפקדים בפרשתנו, מדגישה התורה שוב ושוב שהמניין נעשה "לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם". שנים עשר בנים נולדו ליעקב אבינו, ומהם נוצר עם ישראל. משל למה הדבר דומה? – לריצה במסלול אולימפי. בקו הזינוק עומדים כולם באותה נקודה, אך לאחר כל סיבוב ניתן לראות הפרשים ניכרים בין הרצים. בירידה למצרים ניתן כבר לשער איזה שבט יהיה הגדול ביותר: בנימין יורד עם עשרה בנים למצרים, ואילו לדן יש רק בן אחד. אך בפרשתנו, לאחר הסיבוב השני של המירוץ, נכונה לנו הפתעה: שבט דן הוא השבט הגדול ביותר חוץ משבט יהודה, ואילו שבט בנימין – הקטן ביותר!
מתי נעשה המפקד הזה? הרשב"ם בתחילת הפרשה קובע כלל: בכל מקום שכתוב בתורה שה' מְדַבֵּר בהר סיני – היה זה לפני שנבנה המשכן, ובכל מקום שכתוב שהוא מְדַבֵּר באהל מועד – היה זה לאחר שנבנה המשכן. לפי זה, שתי הפרשיות האחרונות של ספר ויקרא לא נכתבו במקומן הכרונולוגי. פרשת בהר פותחת במלים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי", ופרשת בחוקותי מסיימת במלים: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה... בְּהַר סִינָי". כלומר שהדברים האלו נאמרו עוד לפני בניית המשכן. פרשת במדבר, אשר פותחת במלים "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד" נאמרה לאחר שנבנה המשכן, ואם כן היא ממוקמת מבחינה כרונולוגית מיד לאחר פרשת אמור.
חז"ל אומרים (ירושלמי שקלים ב, ה) שכאשר צדיקים נפטרים אין צורך להקים להם מצבות גדולות: "אין עושין נפשות לצדיקים. דבריהן הן זכרונן". יהיו דברים אלו זכרון לרב אורי דסברג זצ"ל שנספה השבוע: לפני עשר שנים הוא כתב (שבת בשבתו גליון 858) שזהו הרקע לספירה בפרשתנו: בסוף פרשת אמור יצא אדם, בנה של אשה משבט דן ואיש מצרי, קילל את השם ונסקל. מיד אח"כ אומרת התורה בפרשתנו למנות את בני ישראל למשפחותם ולבית אבותם, כדי לנפות מהם את כל אותם בני תערובת. במפקד זה מתברר שדוקא שבט דן הוא השבט הגדול ביותר, למעט שבט יהודה. שבט זה, לכאורה, הוא בעל עתיד מבטיח: הוא היחיד מבני השפחות שנבחר להיות ראש מחנה, ואחד מבניו – אהליאב – אף נבחר להיות יד ימינו של בצלאל בבניית המשכן. שבט דן ממשיך לשמור על יתרונו גם בארבעים השנים הבאות: במפקד שבפרשת פינחס הוא עדיין במקום הראשון אחרי שבט יהודה, וגם בספר יהושע ובספר שופטים שבט דן בולט מאוד: הם כובשים את העיר לשם (יהושע יט), מהם יוצא המנהיג הבולט שמשון, והם מככבים (אם כי לא לטובה) בסיפור פסל מיכה.
ואולם, אחרי ספר שופטים נכונה לנו הפתעה: שבט דן נעלם לגמרי מהתנ"ך! אמנם העיר דן – כגבולה הצפוני של מדינת ישראל – מופיעה כמה פעמים, אך השבט נעלם כליל. אפילו ברשימת הייחוסים של כל השבטים בתחילת ספר דברי הימים (דהי"א ב-ט),שבט דן אינו מופיע כלל. בשני מקומות בלבד הוא מופיע אחרי ספר שופטים: לפני המלכת דוד הם שולחים חיילים לסייע לו ביחד עם שאר השבטים (דהי"א יב, לו), ובעת בניין בית המקדש נבחר אדם בשם חירם לעשות את כל כלי המקדש, והמקרא (דהי"ב ב, יג) מספר שהאדם הזה הוא בן של אשה משבט דן ואיש צורי.
אותו אדם, חירם, מסמל את מה שקרה לשבט דן: מצד אחד, כאשר אנחנו קוראים עליו שהוא "בֶּן אִשָּׁה מִן בְּנוֹת דָּן וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי", מיד עולה ההשוואה למקלל: "וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי... וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן" (אם כי המפרשים מסבירים שאביו של חירם היה יהודי משבט נפתלי שגר בצור!). מצד שני, העובדה שדוקא הוא נבחר לעסוק באומנות של בניית כלי המקדש מזכירה את בחירתו של אהליאב בן אחיסמך לאותה עבודה בדיוק, מאות שנים לפני כן.
שבט דן עלה מבירא עמיקתא לאיגרא רמה, ושוב נפל. מה גרם לנפילה זו? קשה לדעת, אבל משלוש הדמויות משבט דן שאנו מכירים: שלומית, שמשון וחירם, ומהשינויים הקיצוניים בגודל השבט, נראה שהשבט הזה דגל בהיטמעות באופן אידיאולוגי – ולא רק בתוך ישראל. מבחינה גנטית, ידוע שנישואין עם בני קבוצה אחרת משביחה את הגֵנים. יתכן שבני שבט דן העדיפו להינשא לאחרים מתוך תקוה להשביח את צאצאיהם, אבל התוצאה ההרסנית היתה היעלמות של שבט דן מהמפה.
הקב"ה קובע בפרשתנו: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם". יש לשמור על הייחוס של כל שבט, ודוקא ע"י ריבוי הגוונים – ולא עירבובם - תיווצר הרמוניה מושלמת.