בס"ד ה מנחם אב תשע"א
דרשה לפרשת דברים
וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה', וְלֹא שָׁמַע ה' בְּקֹלְכֶם
יותר משלושים שנה עברו מאז עלה לשלטון במצרים. שלטונו לא היה ממש דמוקרטי, ויעיד על כך סופם של אלה שהתקוממו נגדו, אבל במשך כל השנים האלה היתה מנהיגותו בלתי מעורערת. ועכשיו הוא מתגלה פתאום כאחד האדם. כל בני עמו צופים בו מושפל, והוא יודע שימיו ספורים. זה הזמן שלו לשאת נאום לאומה. מה הוא יגיד בנאום זה? האם הוא ישטח את מדיניותו? האם הוא יציג את ההסטוריה מזוית הראיה שלו? כולנו מחכים לראות מה יגיד משה רבנו בחומש דברים.
הרמב"ן, בהקדמה לספר דברים, כותב שהספר הזה נועד להכין את דור באי הארץ לכניסה, ללמדם מצוות ולחזקם לקראת הבאות. אבל לפני שהוא מתחיל בפירוט המצוות הוא קודם כל מוכיח אותם על מה שהיה במשך ארבעים שנות נדודיהם במדבר. שתי מטרות יש לתוכחה זו, לפי הרמב"ן: מטרה ראשונה שילמדו מהמעשים ההם ולא יחזרו על אותן טעויות, ומטרה שניה שישמעו שהקב"ה התנהג עמם במידת הרחמים למרות כל החטאים שלהם, ולכן לא יתייאשו מהסיכוי שלהם להיכנס לארץ.
שתי המטרות הללו סותרות, לכאורה. הרי אם אני רוצה להזהיר את העם מפני החטא, עדיף להפחיד אותם בעונשים שהם יקבלו אם הם יחטאו, ולא להתמקד דוקא במידת הרחמים של הקב"ה!? אך הרמב"ן אומר בדיוק הפוך: "כי הסליחה והמחילה סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו, וכענין שאמר הכתוב "'כי עמך הסליחה למען תיוורא'". כדי שתהיה יראה מפני ה', אנחנו צריכים לדעת שהוא סולח. אם אדם לא מבין את כוחה של הסליחה, הוא מתייאש מראש. הרי "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא", ואם אנחנו כבר חוטאים, אז למה לא לעשות את זה עד הסוף? אבל כשאנחנו מבינים שגם לאחר החטא - לא נגמר העולם, ותמיד יש בידינו אפשרות לתקן את החטא ולהיטיב את דרכנו, הרי אנחנו נזהרים שלא לשקוע בחטא יותר מדי.
ואולם, מידת הרחמים אינה אומרת שהקב"ה מוכן לוותר על העונש המגיע לנו. להיפך. משה מגלה לנו כאן דבר שלא ידענו כשקראנו את חומש במדבר: לאחר חטא המרגלים, ולאחר שגם המעפילים נהרגו, וכבר היה ברור שהגזירה לא מתבטלת, עם ישראל פתאום בוכה: "וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה'". הרמב"ן אומר שהבכי הזה היה בכי של חרטה, אבל למרות זאת "וְלֹא שָׁמַע ה' בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם". ומעיר רש"י שאפילו שם הויה – שהוא מידת הרחמים – הפך להיות אכזרי. איך יכול להיות שמידת הרחמים הפכה להיות אכזרית?
התשובה היא שלא מדובר פה באכזריות. עונש יכול לבוא גם במידת הרחמים. היה רב בארה"ב, ר' מרדכי שוואב, שגדל בסביבה לא יהודית בגרמניה, ובכל זאת הוא וכל אחיו הפכו להיות גדולי תורה. שאלו אותו פעם מה היה סוד ההצלחה של הוריו. הוא ענה שהוא לא יודע במה הם זכו, אבל דבר אחד הוא זוכר: כאשר אבא שלו, שלא היה אדם בריא כל-כך, היה נאלץ להעניש את אחד הילדים, העונש היה שבארוחת הבוקר הילד אוכל לחם יבש ללא ריבה או ממרח כלשהו. ואולם, בכל ארוחת בוקר שאחד מילדיו נענש - לא רק הילד הנענש היה אוכל כך, אלא גם האבא. הילד יכול היה אולי לסבול ארוחת בוקר בלי ממרח, אבל כשהוא ידע שבגללו גם אבא לא אוכל ממרח – הוא נזהר הרבה יותר. במשך ארבעים השנים שהיינו במדבר, אומר משה רבנו, לא היינו לבד. הקב"ה "יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה, זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱ-לֹקֶיךָ עִמָּךְ". אמנם היו ארבעים שנה, והקב"ה לא ויתר אפילו על יום אחד, אבל בכל אותן שנים הוא היה איתנו, וממילא "לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר".
בסופו של דבר אמר להם ה': "רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה", אבל זה לא אומר שהסתיימו הנדודים במדבר. עדיין צריך לעקוף את שעיר, מואב ואדום, ועוד צפויות להם כמה מלחמות וכמה נסיונות עד שניכנס לארץ, אבל לפחות ההרגשה היא שאנחנו כבר לא מסתובבים סביב ההר הזה, ומתחילים לפנות לכיוון הנכון: "פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה".
אנחנו נמצאים בעיצומם של ימי הבכי על החורבן. אלפי שנים אנחנו בוכים ומקוים שהעונש הזה כבר יסתיים, ואולי לפעמים מקבלים את ההרגשה שה' לא מאזין לנו, אבל האמת היא שגם אם אנחנו לא מרגישים את זה, הרי "יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה". גם כשלא שומעים את התשובה של הקב"ה, עצם העובדה שאנחנו יודעים שהוא איתנו בצרה - זו התשובה הטובה ביותר. אמנם מצד אחד זה גורם לנו לתחושה קשה, כמו אותו ילד שאבא שלו אוכל פרוסה יבשה בגללו, אבל מצד שני זה גם מעודד אותנו כי אנחנו מבינים שהעונש הזה בא מתוך מידת הרחמים, ובסופו של דבר נזכה לקיום הפסוק שבו אנחנו מסיימים את מגילת איכה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם".