בס"ד כו אב תשע"א
דרשה לפרשת ראה
המחיר אינו כולל שירות
אתה יושב במסעדה ואוכל. בסוף האוכל אתה מקבל חשבון ורואה את השורה התחתונה עם ההערה: "המחיר אינו כולל שירות 15%". ואז אתה שואל את עצמך: אם הם כבר החליטו בשבילי כמה אני צריך לשלם על השירות, אז למה הם פשוט לא מוסיפים את זה לחשבון וחוסכים לי את החישוב המתמטי? ובכלל: איזו משמעות יש לתשר אם אומרים לי בדיוק כמה אני צריך לתת, והדבר אפילו לא קשור לטיב השירות שקיבלתי?
אחרי שהעבד העברי עובד שש שנים, אומרת התורה: "לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ". ומוסיפה התורה: "אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ תִּתֶּן לוֹ". אין פה פירוט של הסכום שהאדון צריך לתת לעבד המשתחרר, והתורה אף מדגישה שההענקה הזו קשורה לברכה שבאה לביתו של האדון בזכות העבד. ואולם, הגמרא (בבא מציעא לא, ב) מביאה מחלוקת האם ההענקה צריכה להיות רק במקרה שהתברך הבית בגלל העבד הזה או שבכל מקרה צריך להעניק לעבד. להלכה נפסק (רמב"ם הלכות עבדים פ"ג הי"ד) שבכל מקרה צריך להעניק לעבד, ויש גם סכום מינימלי שאותו צריך לתת, והוא לא פחות משלושים סלעים.
מהי מטרת ההענקה הזו? לכאורה נראה שמטרת ההענקה היא כדי שהעבד לא יצא לעולם בידיים ריקות. לכן התורה קובעת סכום מינימלי, ואינה תולה את ההענקה בשאלה האם העבד הזה אכן היה רווחי לאדונו או לא. הרי בכל מקרה הוא צריך סכום בסיסי להסתדר איתו בימים הראשונים. זו גם הסיבה לכך שהתורה מדגישה שנותנים לעבד דוקא מהצאן, הגורן והיקב, שהם הצרכים הבסיסיים של האדם: בשר, לחם ויין.
ואולם, הרמב"ם פוסק שאם העבד הצליח לגייס כסף ולפדות את עצמו, האדון אינו מחוייב להעניק לו כלום בעת השחרור. וקשה: אם מטרת ההענקה היא כדי לאפשר לעבד להשתקם, הרי ודאי גם מי שהצליח לגייס כסף לשחרורו צריך עזרה בשלבים הראשונים!
לכן נראה לי שמטרת ההענקה אינה רק לאפשר את שיקומו של העבד המשוחרר. מטרת ההענקה היא בעיקר בשביל האדון, כדי ש"לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ". כאשר אדם קונה עבד, הוא מרגיש שהכל מגיע לו. הוא שילם את מיטב כספו, ולכן הוא רוצה שירות טוב. אם באמצע השירות העבד מתפטר ומפצה את האדון על השנים שהוא היה צריך לעבוד עוד, האדון אינו מרגיש פראייר. הוא ידאג לקבל את כל המגיע לו עד הפרוטה האחרונה, ואז ישחרר את העבד בשמחה. אבל אם העבד משתחרר בעל כרחו של האדון – רק בגלל שהגיעה שנת היובל או בגלל שהוא כבר עבד שש שנים, ובודאי כשהאדון בכלל לא מרגיש שהוא הרויח משהו מכל העסק הזה, במקרה כזה האדון עלול להרגיש רע בשחרור העבד. הוא מרגיש מנוצל. לכן דוקא במקרה כזה יש להוסיף לעבד מתנה. באופן פרדוכסלי, דוקא הנתינה לעבד בעת השחרור תגרום לאדון להרגיש טוב יותר עם השחרור. אם מכריחים אותי לשחרר, הדבר כואב לי. אבל אם הוספתי לשחרור משהו שאני בחרתי בו ואני קבעתי את שיעורו (ואפילו אם שיעורו המינימלי לא נקבע על ידי), הרבה יותר קל לי לשחרר.
רש"י אומר שהמלה 'הענקה' באה מהמלה 'ענק' שפירושה שרשרת או תכשיט. ההענקה אינה תשלום נוסף, בונוס, שעות נוספות או תנאים סוציאליים המגיעים לעובד, אלא תכשיט שהמעסיק נותן לעובד מעבר לכל התנאים הסוציאליים, ונועד לתת למעסיק את ההבנה שמולו עומד אדם. גם אם הבית לא התברך כלל מהעבד, ולא מגיע לו בונוס, ואפילו המשכורת הבסיסית שלו לא מוצדקת, האדון צריך להעניק לו שלושים סלעים לפחות. אם הבית התברך, ההענקה תהיה גדולה יותר, אבל אז זה כבר יהיה כמו כל בונוס שתלוי ברווחים.
לאחרונה מדברים הרבה על הפערים בחברה, ועל השאלה האם העשירים הם באמת אויבי מעמד הביניים או לא. ואולם, לדעתי החשיבה צריכה להתחיל דוקא אצל כל אחד מאיתנו: גם אתה, לפעמים, מוצא את עצמך בסיטואציה של 'עשיר', ומולך עומד 'עני' – ואין זה משנה אם בחשבון הבנק שלו יש יותר כסף מאשר לך. אדם המזמין שירות של טכנאי, מנה במסעדה, או נסיעה במונית מצפה לקבל את מה שהוא משלם עבורו. הוא רוצה מקרר מתוקן, להיות שָׂבֵעַ, או להגיע למקום מסוים. זהותו של האדם שיישלח לצורך כך לא מעסיקה אותו. האם הוא מתייחס אליו במקרה זה כאדם, או שמא רק השירות מעניין אותו? התורה אומרת שכאשר העבד סיים לעבוד אצלך אתה צריך להעניק לו משהו גם אם השירות היה גרוע. הענקה זו ('טיפ' בלשוננו) נועדה להבחין בכך שמאחורי השירות שאתה מקבל עומד אדם, ולא רק המוצר שעליו שילמת.