בס"ד יז אלול תשע"א
דרשה לפרשת כי תבוא
ושמחת בכל הטוב
נציגי כל האומות יושבים ביחד להחליט החלטות, ומה שמטריד את כל העולם הוא מה קורה במקום הקטן הזה שנקרא ארץ ישראל. מדינות שבהן יש מהפכות, רציחות המוניות, אסונות כלכליים, לא מעסיקות את העמים. הדבר היחיד שמטריד אותם הוא מה המצב בארץ ישראל: "וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ". "וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים". אין להם מה לעשות חוץ מאשר לדבר עלינו. לזכותם של העמים הללו נאמר שגם בברכות כולם הסתכלו עלינו: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ", והתוצאה שם היתה: "וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ". כאשר הם רואים שאנחנו מצליחים, זה מעורר אצלם יראת כבוד, ואילו כאשר הם רואים להיפך, חלילה, זה גורם להם לזלזל.
אבל דוקא אצל עם ישראל, בניגוד לעמים האחרים, הסימטריה בין הברכות והקללות אינה נשמרת. לכל אורך הברכות, אין שום תיאור של הרֶגֶש שעובר על ישראל. אין שמחה, אין גאוה, אין סיפוק. כל מה שמתואר הוא רק עניינים טכניים: "בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר. בָּרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה – אלו הן עובדות, ומכאן ואילך הקב"ה פעיל והאדם אינו מגיב כלל: "יִתֵּן ה' אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ... יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ... יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ... וְהוֹתִרְךָ ה' לְטוֹבָה... יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם... וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב".
אבל כשמגיעים לקללות, מלבד הצרות, המחלות והאסונות הרבים המתוארים שם, מתואר גם המצב הנפשי של ישראל. איך הקללות הללו משפיעות על מצב הרוח הלאומי של ישראל: "וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים". "וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת". "וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל הַיָּמִים". "וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ". "לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ". "וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ", וכו'. הרי הסימטריה היתה צריכה להיות כזו שבחלק של הברכות יהיה כתוב "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ כָּל הַיָּמִים", "וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְטוֹבוֹת", "וְהָיִיתָ מְאֻשָּׁר מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ", וכו'. אבל זה לא כתוב. הסיבה שזה לא כתוב היא בגלל שההחלטה לשמוח אינה ברכה שבאה מאת ה', אלא החלטה של האדם. הקב"ה יכול לתת לנו את כל הדברים הטובים, אבל השאלה האם נהיה שמחים או לא תלויה רק בנו. בעל הסוס יכול להביא את הסוס לשוקת, אבל לא יכול להכריח אותו לשתות. הקב"ה יכול אפילו להכריח אותו לשתות, אבל לא יכול להכריח אותו להיות שמח... גם מי שיש לו כל טוב – לא בהכרח יהיה אדם שמח, וגם מי שאין לו כלום – עדיין יכול להחליט להיות שמח על כל הטוב שחנן אותו ה'. אך לכאורה אפשר לשאול: הרי גם ההחלטה להרגיש עשוק וגזול כל הימים תלויה בנו, וכיצד מבטיח זאת הקב"ה כחלק מהעונש?
התשובה על כך טמונה בפסוק שנמצא בתוך הקללות, אבל מתייחס לתקופה של הברכות: "אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל". התורה שואלת את האדם: האם כשהיה לך את כל הטוב – בתחילת הפרשה - היתה בך גם את מידת השמחה? האם ידעת להעריך את כל הטוב שנתן לך הקב"ה? אם לא שמחת כשהיה לך את כל הטוב, סימן שלקחת את כל הטוב כמובן מאליו, וממילא בהכרח כאשר הטוב הזה יוסר אתה תרגיש "רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל הַיָּמִים".
זה מחזיר אותנו לתחילת הפרשה. הפרשה מתחילה במצוות ביכורים. בעל שדה שמגדל פירות, מביא את הפירות הראשונים שלו לבית המקדש: "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ... וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם... וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ". את הפירות הללו אוכל הכהן. ומה נשאר לבעלים לעשות? – לשמוח: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ". על איזה טוב מדובר כאן? הרי הרגע נתת לכהנים את כל הפירות שהבאת איתך מהבית! עם איזה טוב נשאר לך לחגוג? ממשיכה התורה ואומרת: "אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" – הטוב שיש לך הוא אותו טוב שיש ללוי ולגר אשר בקרבך. לאחר שנתת את הביכורים לכהן, כל מה שיש לך ביד הוא בדיוק מה שיש ללוי ולגר – שאין להם נחלה. אם אתה לא יודע איך לשמוח בלי הפירות שלך, תסתכל עליהם ותשמח איתם. גם להם אין פירות, ובכל זאת הם שמחים, כי הם יודעים להעריך את מה שיש להם. ובכן, מה שמשמח אותם ישמח גם אותך.
גם במצוות וידוי המעשרות, לאחר שנתן בעל הפירות את המעשר הראשון ללויים, ואת מעשר העני לעניים, ואת פירות המעשר השני הוא אוכל בירושלים, הוא צריך להצהיר בפני הקב"ה: "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ". לא אכלתי את הפירות האלו בעצב ובאנינות, אלא דוקא בשמחה. וממילא אני מבקש: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ".