בס"ד ז מרחשון תשע"ב
דרשה לפרשת לך לך
וַיָּבֹא הַפָּלִיט
כשעולה לדיון השאלה על פעולה צבאית מסוכנת ונועזת, שהמחיר שלה עלול להיות כואב מאוד, כדאי לבדוק היטב למי היה אינטרס לפרסם את הדברים, ומה היו המניעים שלו.
כאשר לוט נפל בשבי, מישהו טרח ליידע את אברהם: "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי", דבר שגרם לאברהם לצאת במבצע צבאי ולחלץ את בן אחיו. חז"ל ידעו לזהות מי הוא אותו פליט, ומה היה המניע שלו להציע לאברהם להילחם בארבעת המלכים. הגמרא (נדה סא, א) אומרת שהיה זה עוג מלך הבשן, שנקרא 'פליט', כי הוא היה היחיד שנפלט מדור המבול. מה היה האינטרס שלו ליידע את אברהם על נפילתו של לוט בשבי? התשובה הפשוטה לכך היא יצר הנקמה שלו בארבעת המלכים. התורה (דברים ג, יא) אומרת: "כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים". ארבעת המלכים סיימו זה עתה להילחם בבני עמו של עוג מלך הבשן, כפי שכתוב: "וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם", וזו הסיבה שהוא בא אל אברהם, שהרי כפי שנהוג לומר: "אויב אויבי הוא אוהבי".
אבל חז"ל (בראשית רבה מב, ח) לא מסתפקים במניע הזה ומוסיפים לו מניע נוסף: הוא הניח שלאברהם אין סיכוי כנגד ארבעת מלכי האימפריה העילמית, והוא רצה בעצם לגרום למותו של אברהם, כדי לקחת את שרה. כלומר שעוג הימר על שני הסוסים במלחמה הזו: אם אברהם ינצח, הוא ינקום בכך את נקמת הרפאים, ואם אברהם יפסיד – עוג יזכה באשתו. אברהם, מן הסתם, היה יכול לחשוד בשיקולים הזרים של עוג, וזהו עומק הנסיון של אברהם: השאלה אינה רק האם הוא מוכן לסכן את עצמו כדי להציל את בן אחיו שנפל בשבי. אילו רק זו היתה הבעיה, אין ספק שאברהם היה נחלץ מיד. אבל כאן יש טשטוש של הגבול בין הצדיקים והרשעים: לוט בחר לשבת בין אנשי סדום ואולי מגיע לו על כך עונש. יתרה מזו: אם אברהם יחלץ אותו, הוא יחלץ ביחד איתו גם את אנשי סדום הרשעים, ובכך יחדש את העוולות המוסריות הנעשות בסדום. ובנוסף על כך עוג מלך הבשן מנסה לשכנע אותו לצאת למלחמה מתוך מניעים פסולים. כנגד כל הדברים האלה עומדת השאלה האחת של האחריות המוסרית של אברהם על בן אחיו. ואברהם מכריע לצאת למלחמה.
מעניין לציין שישנו מדרש אחר (ילקוט שמעוני רמז סח), שמזהה את הפליט דוקא עם המלאך מיכאל. ואולי אין סתירה בין הדברים: פעמים רבות שולח לנו הקב"ה מלאכים בדמותם של אנשים. אנשים אלה בכלל לא מודעים לכך שהם מלאכים. הם פועלים משיקולים שלהם, אבל הקב"ה משתמש בהם וכל מעשיהם – גם אם לא התכוונו לכך - בסופו של דבר מקרבים את העולם לתכליתו האמיתית.
הסיטואציה הזו, של פליט שברח מהמלחמה ובא לבשר בשורה קשה לאדם שלא היה חלק מהמלחמה, מזכירה מאוד את סיפור נפילת ארון הברית במלחמה עם הפלשתים (שמו"א ד). כשם שאצלנו הסיפור מתחיל במרד של חמשת מלכי הכיכר כנגד ארבעת המלכים: "שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ", כך היה גם שם, כאשר בני ישראל היו משועבדים לפלשתים והחליטו להתמרד, שהרי הפלשתים אמרו זה לזה להתחזק במלחמה: "פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים כַּאַשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם". בשני המקרים המרד נכשל, היה הפסד גדול ומנוסה בקרב, שהיו מעורבים בו חמשה מלכים, וכתוצאה מכך משהו חשוב נלקח בשבי, ואז הגיע הפליט וסיפר על כך לאדם זקן שבני משפחתו הובסו בקרב. הדבר שהשפיע על הזקן יותר מכל היה השבי. אצל אברהם כתוב: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו", ואצל עלי: "וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹקִים".
ההבדל הגדול בין שני הסיפורים הוא תגובתו של הזקן: בעוד תגובתו המיידית של אברהם היתה: "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן", הרי שתגובתו של עלי הכהן היתה: "וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת". אין לך ניגוד גדול יותר בין שתי תגובות: אברהם לוקח יוזמה, מנהל מלחמה ובסופו של דבר מצליח לחלץ את השבויים, ואילו עלי נופל אחורנית ומת.
ובכל זאת, בסופו של דבר שני הסיפורים הסתיימו באופן דומה: הדבר שנלקח בשבי חזר למקומו הטבעי, וחמשת המלכים הכירו בגדלותו של ה'. אצל אברהם היה זה כתוצאה ממלחמה נועזת, ואילו אצל הארון היה זה כתוצאה מנס שנעשה בערי הפלשתים שגרם להם בסופו של דבר להחזיר בעצמם את הארון. הקב"ה אינו זקוק לנו כדי לכוון את ההסטוריה באופן הרצוי. אם אנחנו לא שותפים פעילים במהלך, הקב"ה יסובב את הדברים בעצמו. אבל אם אנחנו עומדים בנסיונות שהוא מציב לנו, כפי שעשה אברהם, אנחנו הופכים להיות שותפים במהלך העניינים.