בס"ד כא מרחשון תשע"ב
דרשה לפרשת חיי שרה
שואבות המים ועובדי הקבלן
יש קוראים להם 'העובדים השקופים'. הם עוסקים במלאכות שאולי הן קשות מבחינה פיזית, אבל אינן דורשות הכשרה מקצועית ארוכה או יכולת שכלית גבוהה. בדרך כלל החברה נוטה לזלזל באנשים האלה. אלו הם שואבי המים. כאשר הקב"ה רוצה להמחיש את העובדה שאפילו האנשים הכי בזויים בעם מחוייבים בבריתו, הוא אומר (דברים כט, י): "מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ". כאשר הגבעונים רימו את יהושע, הם הפכו להיות חוטבי עצים ושואבי מים (יהושע ט, כא).
בפרשתנו אנחנו מתמקדים באחת כזו. כשאליעזר מגיע לחרן הוא אומר לקב"ה: "אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם". הוא אפילו אינו אומר "בְּנוֹת הָעִיר" אלא "בְּנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר". הן הבנות של האנשים, כביכול, ולא בני אדם בעלי אישיות משלהן. כשהוא רוצה לדעת את זהותה הוא אינו שואל "מִי אַתְּ?" אלא "בַּת מִי אַתְּ?". כל זהותה נגזרת מאביה. כשהוא רוצה לדעת האם אפשר להתאכסן אצלם הוא שואל אותה: "הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין?". בהמשך, למרות שהיא זו שיזמה את האירוח, את הקרדיט יקח לבן אחיה, שאומר: "לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים". כשהוא רוצה לבקש את ידה ליצחק הוא בכלל לא שואל אותה אלא את לבן ובתואל: "וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי". ותשובתם, אף בלי להתייעץ איתה: "הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ".
אבל לא כך רבקה רואה את עצמה. למרות שהיא נשאלת "הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין?" היא עונה: "גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן". בסופו של דבר, כאשר בתואל ולבן מנסים לעכב את הנישואין הללו, הם נאלצים להתייעץ איתה ואומרים: "נִקְרָא לַנַּעֲרָה וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ". רק לאחר שהיא קיבלה את היחס האישי הזה חל המפנה בסיפור, והם יצאו לדרכם.
אחד המבחנים הראשונים שעובר משה רבנו כדי לבדוק האם הוא ראוי להנהיג את העם היה היחס שלו לשואבות המים. כשהוא מגיע למדין הוא רואה שבע בנות שיוצאות לשאוב מים, אבל הרועים מנצלים אותן, ולאחר שהן שאבו את המים הם רוצים לגזול את המים שלהן. משה אינו עומד בצד ושותק, אלא יוצא לסייע להן. מתברר שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה להן, שהרי כשהן חוזרות הביתה אבא שלהן שואל אותן: "מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם?"
מעניין לציין שגם שאול המלך הגיע לגדולה בזכות שיחה עם שואבות המים. כאשר שאול ונערו מחפשים את שמואל הנביא הם פוגשים נערות שיוצאות לשאוב מים ושואלים אותן היכן ביתו של שמואל (שמו"א ט, יא). האם כל פעם שמישהו מבקש הוראות להגיע למקום כלשהו התנ"ך רואה צורך לספר על כך? כשיוסף חיפש את אחיו, התורה מציינת: "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה", וחז"ל אמרו על כך שהאיש הוא גבריאל, שהרי כתוב (דניאל ט, כא): "וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן". נראה שגם אצל שאול יש חשיבות לשיחה בינו לבין הנערות, ובזכות השיחה הזו הוא הגיע לגדולה.
הסיפור של אליעזר ורבקה יכול היה להסתיים אחרת לגמרי, אילולא אותו משפט: "נִקְרָא לַנַּעֲרָה וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ". ישנו סיפור אחר בתנ"ך שמתחיל בצורה דומה מאוד, וזהו סיפור פילגש בגבעה (שופטים יט). גם שם הולך איש למקום רחוק כדי להביא אשה, אבל כל הדיון על האשה מתנהל עם אביה ולא איתה. גם שם כתוב: "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיָּלִינוּ שָׁם", וגם שם – בבוקר – כשהאדם רוצה לחזור למקומו עם האשה כפי שסוכם, אבא שלה מעכב אותו ולא נותן לו ללכת. אבל כאן אף אחד לא אמר לקרוא לנערה ולשאול את פיה. מה שקרה הוא שהאיש נשאר אצלם זמן רב מעבר למתוכנן, וכשהוא יוצא זה כבר סמוך לשקיעה, והוא נאלץ ללון במקום זר. סוף הסיפור המזעזע הזה ידוע לכל. אבל האמת היא שהדבר המזעזע יותר הוא שלכל אורך הסיפור הזה הפילגש לא אומרת אפילו מלה אחת. אפילו את השם שלה אנחנו לא יודעים. העובדה שבני ישראל התנהגו בסיפור הזה כמעט כאנשי סדום מתחילה ביחס של החברה כולה לאותה אשה.
היום אנחנו לא צריכים שואבות מים. יש לנו מים בברזים. אבל אנשים במעמד הזה אנחנו רואים כל הזמן: אנשי האבטחה, פועלות הנקיון ושאר עובדי הקבלן. האם אנחנו מתייחסים אליהם כמו שאליעזר התייחס לרבקה בהתחלה וכמו שהחברה התייחסה לאותה פילגש, או כמו שמשה התייחס לבנות יתרו, וכשהוא ראה שעושקים אותם הוא יצא להגנתם?
נישואי יצחק ורבקה התאפשרו רק כשהתייחסו אליה באופן אישי. משה נבחר רק לאחר שהפסיק את העושק של שואבות המים. כשהיחס לאותם אנשים משתפר, באה גאולה. אבל אם החברה ממשיכה לזלזל באותם אנשים ולעשוק אותם, ואין איש שיוצא להגנתם, עלולים להגיע – חלילה – לסיפור של פילגש בגבעה.