בס"ד ו כסלו תשע"ב
דרשה לפרשת ויצא
אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה – חטאו של יעקב
דרכם של ויכוחים, במרחב הציבורי כמו גם במרחב הפרטי, שלאחר שאתה נוקט עמדה קשה לך לקבל את הצד שכנגד. כיון שכל אדם בטוח בצדקתו, קשה לו לראות אפילו נקודת אמת בצד הנגדי.
אחרי שאנחנו מכירים את לבן הרמאי, ויודעים על כל מעלליו, קשה לגלות אמפתיה כלפיו כשהוא זועק מקירות לבו: "מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב? לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ... וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר, וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי... לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי?". מאותה סיבה גם לא ריחמנו בשבוע שעבר על עשיו שבכה: "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי". גם אבימלך, שחטף את שרה ואמר לה': "הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג? הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא... בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת", לא זוכה לרחמינו.
אבל התורה אינה מתעלמת מזעקתם של הרשעים הללו. למרות שהיא תומכת בצדיק, היא אינה נמנעת מלהביא גם את רגשותיהם הכֵּנים של הרשעים. היכולת לשמוע ולהבין את מצוקתו של לבן אינה מטשטשת את הצדק של יעקב, בעת שהוא עונה ללבן: "מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי? כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ? זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ... טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ... הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה... לוּלֵי אֱ-לֹקֵי אָבִי אֱ-לֹקֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי". בויכוח הזה שני הצדדים צדקו, והעובדה שלבן חטא כנגד יעקב לא מצדיקה כל עוול שיעשה יעקב ללבן בחזרה. לבן צודק בטענתו שהתרפים שלו נגנבו, והוא גם נפגע מכך שלא זכה להיפרד מבנותיו. גם אם היתה ליעקב סיבה טובה לברוח, "כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי", הרי שעדיין נעשה פה עוול. באופן דומה אמרו חז"ל שזעקתו של עשיו לאחר שיעקב גנב את ברכותיו – "וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה" היא זו שגרמה לצעקתו של מרדכי – מצאצאי יעקב, בעת שהציק להם המן – מצאצאי עשיו: "וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה". גם אם מעשה הגניבה היה הכרחי, עדיין יש גרעין של אמת בתחושתו של עשיו, ועל הדבר הזה ייאלץ יעקב לשלם.
גם אצל לבן, חרף כל הרמאויות, הקפיד יעקב על מוסר עבודה גבוה מאוד, למרות שהוא היה יכול, לכאורה, לרמות את לבן בחזרה ולנכות מהחוב של לבן כלפיו. יתרה מזו: הוא מצהיר בפני לבן שאפילו דברים שרועים אחרים לא היו מקפידים עליהם הוא היה מקפיד: "אֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי, טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה... הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה" וכו'.
חז"ל (בראשית רבה עד, י) אומרים שהמלים "אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה" רומזים לכך שהיה חטא באופן שמירתו של יעקב. ומה היה החטא? – שהקב"ה גזר על אריה לאכול צאן מהצאן של לבן, אך כיון שהשמירה של יעקב היתה טובה מדי, הוא קיפח את פרנסת האריה. שמירה טובה מדי יכולה להיחשב חטא, במובן מסוים. ובאמת: מדוע מקפיד יעקב לשמור יותר ממה שהוא מחוייב לעשות? הרי לבן מחליף את משכורתו כל הזמן, ומדוע לא מזלזל יעקב קצת בשמירה, ומנכה את הנזקים מהגניבה של לבן?
התשובה היא שיעקב יודע שמשכורתו אינה באה מלבן בכלל. כאשר לבן הציע ליעקב שכר, תשובתו של יעקב היתה מוזרה: "לֹא תִתֶּן לִי מְאוּמָה אִם תַּעֲשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר: אֶעֱבֹר בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא... וְהָיָה שְׂכָרִי". סוף דבריו של יעקב סותרים, לכאורה, את תחילת דבריו, שהרי בהתחלה הוא אומר ללבן שלא יתן לו כלום, ובסוף הוא אומר שהוא מוכן לקבל כשכר את כל הנקודים והטלואים!
מסביר ה'שם משמואל' שיעקב אמר לעשיו שהוא באמת אינו רוצה ממנו כלום. כל עניין הנקודים והטלואים נועד לכך שהשכר שלו לא יבוא מידי לבן אלא מהקב"ה באופן ישיר.
ה'אלשיך' בתחילת הפרשה, על דברי יעקב "אִם יִהְיֶה אֱ-לֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" שואל כיצד היה ספק ליעקב בדבר זה אחרי שה' אמר לו בפירוש: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ"? עונה האלשיך שיעקב ידע שהוא יקבל לחם לאכול ובגד ללבוש, אבל רצה שזה יבוא ישירות מאת ה' ולא דרך כל מיני שליחים. לכן כאשר לבן מציע לו שכר הוא אומר שהוא אינו רוצה כלום מלבן, אלא רק מהקב"ה. כך יוכל יעקב לומר בסופו של דבר: "וַיַּצֵּל אֱ-לֹקִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי".
פרשת ויצא מתחילה באבן שהופכת למצבה: "וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה", ומסתיימת באבן שהופכת למצבה: "וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן", וגם פה: "וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה". המצבה הראשונה באה עם בקשת יעקב לקבל את כל שכרו ישירות מאת ה', והמצבה השניה – שדואגת לשמור על נתק בין יעקב ללבן – ממחישה את קיום הבקשה, ששכרו לא בא מלבן אלא מהקב"ה.
גם אם נדמה לנו לפעמים שאנחנו מקבלים משכורת מהבוס או רפואה מהרופא, באות שתי המצבות הללו להזכירנו שכל הדברים האלה הם מאת ה' – ועלינו להודות למקור הטובה ולא רק לשליחים.