בס"ד טז שבט תשס"א
9 בפברואר 01
ההתקדמות והנסיגה בגאולה
בפרשתנו מסתיים סוף סוף הסיפור הארוך של גלות מצרים. למרות ששיעבוד זה היה מאתיים ועשר שנים, רובו טמון בפרק הראשון של ספר שמות. כל שאר התיאור, החל מאמצע פרשת שמות וכלה באמצע פרשת בשלח - עוסק רק בגאולה מאותה גלות.
ולכאורה צריך להבין: מדוע התורה מתארת כל-כך בהרחבה את הגאולה הזו, שלא ארכה הרבה זמן, ואילו את השיעבוד הארוך לא תיארה התורה, והשאירה את העבודה למדרשים? נראה שהתורה רוצה ללמד אותנו בתיאור זה גם על דרך פעולת הגאולה.
מרגע שנבחר משה רבינו לגאול את העם, הגאולה היתה יכולה להיות פשוטה מאוד: משה נולד, גדל בבית הוריו, מקבל נבואה ומנהיג את בני ישראל ביציאתם ממצרים - והמצרים אינם מצליחים לעשות דבר כנגדם. האם נבצר מהקב"ה לגאול את בני ישראל בצורה זו? -ודאי שלא! אך במקום זה, הגאולה הזו ידעה רק צרות: קודם כל משה מושלך ליאור, ואיננו יודעים מה יקרה לו. אח"כ הוא בורח מפני פרעה בגלל סכסוך אישי שכלל לא קשור לגאולת ישראל. לאחר שהוא כבר קיבל את השליחות הוא כמעט נהרג (או אולי בנו) בדרך חזרה למצרים. ואז מתחיל המשא ומתן המפרך, שידע יותר מורדות מאשר עליות. בזמן המשא ומתן פרעה רק מכביד את העול על היהודים, והסבל קשה מנשוא. העם כמעט נשבר, ואפילו משה רבינו מתריס כנגד הקב"ה.
אבל, עכשיו כל זה מאחורינו. סוף סוף יצאנו ממצרים, על מנת שלא לראותם יותר לעולם. פרעה אפילו שילח אותנו מרצונו, ואנחנו בדרך החוצה, בליווי עמוד אש ועמוד ענן. מה צריך יותר? סוף סוף הגיעה הגאולה שכל-כך ציפינו לה!
אבל, פתאום קורא הקב"ה למשה ואומר לו כך: "דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירת בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים". פתאום לחזור אחורה. לפנות שוב לכיוון המצרים, לאחר שכבר יצאנו מארצם. זה, כמובן, שובר את רוחם של בני ישראל באופן מוחלט, והם אומרים למשה: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים? הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר". למה צריך היה הקב"ה את כל הסיפור הזה? למה לא יכול היה להרוג את המצרים בדרך אחרת? למה לא להפוך את כל מצרים כסדום ועמורה לאחר שישראל ברחו משם?
נראה שיש כאן שיעור חשוב מאוד בהבנת תהליך של גאולה. הקב"ה מקדם את הגאולה כל פעם בשלב אחד בלבד. אח"כ ישנה נסיגה שנראית כאילו המצב אפילו יותר גרוע ממה שהיה לפני כן. משה נולד, ואח"כ מושלך ליאור. אח"כ, בהתערבות אנושית, המהלך יכול לצבור תאוצה ולעבור לשלב הבא. מרים הולכת לבת פרעה ומציעה את אמה בתור מינקת. מאוחר יותר יברח משה ממצרים. כאן ההתערבות האנושית היא הרבה יותר בסיסית: זעקת בני ישראל עולה אל ה'. בעקבות זה פונה הקב"ה ואומר למשה שיגאל את בני ישראל. ושוב ישנה ירידה לאחר המשא ומתן, שפרעה עשה את התנאים גרועים בהרבה. רק בעקבות זעקתו של משה: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" - רק אז תתקדם הגאולה בשלב הנוסף, ותגיע לעשר המכות.
כך הוא גם בתחילת הפרשה. שוב הגאולה קפצה מדרגה, ועכשיו כבר יוצאים ממצרים. אבל הקב"ה מעכב את הגאולה כדי לשמוע שוב את זעקת בני ישראל. רק אחרי שהוא שומע שוב את הזעקה, ואפילו שהיא נשמעת כטרוניה קשה ומאוד לא מנומסת, הוא מקדם את הגאולה בשלב האחרון שלה - קריעת ים סוף וטביעת המצרים.
התערבות האדם היא הדלק שמניע את הגאולה. ההתערבות יכולה להיות במעשים, כמעשיהן של מרים וציפורה, אך לפעמים מספיקה רק זעקה. העיקר שנדע את הכתובת שאליה אנו זועקים.
מדינת ישראל הוקמה לפני חמשים ושלוש שנה, ונראה כאילו אנחנו הולכים אחורה בשנים האחרונות. הגאולה כאילו הפסיקה, ומתחילה הנסיגה. כאן המקום להתערבות האנושית. ואם אין אנו יודעים מה עלינו לעשות, דבר אחד ודאי יצליח, והוא הזעקה לה'.
לאחר הזעקה לה' והגאולה, נזכה בעז"ה גם לשבת שירה אמיתית "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".