בס"ד יט כסלו תשע"ב
דרשה לפרשת וישב
קנאותם של שמעון ולוי
מי ששתק כשהם פגעו בגויים, בוכה אחר-כך, כשמתברר שהם מוכנים לפגוע גם באחיהם, בשר מבשרם. כששמעון ולוי הרגו את כל אנשי שכם היתה להם הצדקה גדולה. בין אם נפרש זאת כפעולת תג מחיר על אונס דינה ובין אם נפרש זאת כפעולת חילוץ להוציא את דינה מביתו של שכם, הפעולה היתה מוצדקת. השאלה היתה רק על הגבולות שלה: האם היה נכון להרוג את כל אנשי העיר? האם היה נכון לבוז את העיר? האם היה נכון לקחת בשבי את הנשים ואת הילדים? כשיעקב אבינו מוכיח אותם על מעשיהם, תשובתם של שמעון ולוי לא התייחסה לכל השאלות האלה, אלא כללה רק שאלה רטורית אחת: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?". ויעקב שתק.
אבל האם השאלה הרטורית הזו יכולה באמת להצדיק כל מעשה? לקראת מותו יגיד יעקב שהמעשה של שמעון ולוי לא נבע רק מרצון להגן על שמה הטוב של דינה: "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר". אנשי שכם נהרגו בגלל חרון אף, ולא רק בגלל שאיפתם להגן על כבודה של דינה. והעובדה שחרון האף של שמעון ולוי היא שהכתיבה את מעשיהם בשבוע שעבר, גרמה גם לנסיון להרוג את יוסף, שעליו נקרא השבת: "בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ" – זה שכם, "וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר" – זה יוסף שנמשל לשור. הרי גם לגבי יוסף הם שאלו את השאלה הרטורית: "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ?", וגם במקרה הזה השאלה הרטורית הזו הניעה אותם למעשה אכזרי מאוד.
בשני המקרים המניעים שלהם הם טהורים. מדובר בבחורים שבאמת אכפת להם, והם כואבים ודואגים לעתיד. לא מדובר בפושעים, אלא בבחורים ערכיים בני טובים. הבעיה היא שהם לא מוכנים לשמוע את דברי החכמה של הדור המבוגר יותר. אמרו חז"ל (בראשית רבה צז, ה): "בשעה שהרגו שכם וחמור וכל אנשי העיר לא נמלכו באביהם". כאן טמונה הבעיה. הם כל-כך בטוחים בצדקתם, שגם אבא שלהם לא יכול לשכנע אותם. הוא מצטייר בעיניהם כמתון וגלותי ופחדן. אבל האמת היא שהם לא יודעים להבחין בין המניעים הטהורים לבין המניעים הפסולים שמתערבבים זה בזה: יחד עם האידיאלים הנכונים, יש שם גם כמות גדולה של שנאה, נקמנות וקנאות.
יעקב לא עצר את זה בזמן. כשהוא שמע בשבוע שעבר שהם זועקים מדם ליבם: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?", הוא שתק. אולי אפילו התמלא גאוה על כך שהנוער הזה הוא איכפתי, נמרץ, אידיאליסט ומוכן גם לסכן את עצמו בשביל הערכים שכולנו מאמינים בהם. אבל השתיקה הזו הובילה, בסופו של דבר, לכך שבשם אותם ערכים הם גם מוכנים להרוג את יוסף.
מי שבכל זאת מצליח קצת לשנות את תכניותיהם הוא ראובן, אחיהם הגדול. הוא אינו בא אליהם בסמכותיות כמו יעקב אלא פונה אליהם כאחד מהם, בגוף ראשון, ואומר: "לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ". הוא אפילו נותן להם רעיון אחֵר שיכול להשיג את אותה מטרה בדרכים קצת פחות אלימות: "אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם. הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ". ההצעה הזו אולי לא הרבה יותר מוסרית, אבל זה מצליח. עד כדי כך שהתורה מעידה עליו: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם" – וזאת עוד לפני שיוסף בכלל הגיע אל אחיו. ברגע שראובן דיבר עם שמעון ולוי בשפה שלהם, הוא כבר הציל את יוסף. אם ראובן היה מדבר אליהם כמו שיעקב דיבר איתם, הם היו ודאי עונים לו כפי שענו ליעקב. אבל כשהוא פנה אליהם בגוף ראשון, ואף נתן להם עצה אחרת – הם שמעו לעצתו. התורה אומרת שראובן הציל את יוסף עוד לפני שיוסף בכלל נכנס לכלל סכנה.
אבל גם אם הפעם הצליח ראובן למנוע את הנזק שיכולים היו שמעון ולוי לעשות, הסכנה עדיין לא חולפת. החיבור המסוכן שבין שניהם, והאופי הקנאי שלהם עלולים לצוץ בכל הזדמנות. מזה מפחד יעקב, שאומר: "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה".
איך נכון לטפל בקנאותם של שמעון ולוי? איך אפשר למנוע את הנזק הגדול שיש בכוחם לעשות? לאחר שגם יוסף נפגע מהקנאות הזו, גם הוא משוכנע שצריך לטפל בבעיה. והוא חושב שהוא יודע איך לפתור אותה: בשבוע הבא נקרא איך יוסף מתמודד עם שמעון ולוי. קודם כל הוא מפריד ביניהם. הוא בטח חושב שזריעת פירוד בין השניים תחליש את כוחם. מעבר לכך, הוא חושב שאם הוא שם את שמעון בכלא, הוא בטח יוכל לרסן אותו ולמנוע את הנזק. אבל כבר אמר החכם מכל אדם (קהלת ח, ח): "אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ". גם יוסף, שעליו נאמר "הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ" לא יכול לכלוא את הרוח. הפתרון איננו בכליאה של שמעון או בהפרדה בין שמעון לבין לוי.
הפתרון לקנאותם של שמעון ולוי הוא כפי שהבין יעקב אבינו בסוף ימיו: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". דוקא ככל שהם יהיו מעורבים יותר בעם, מחוברים לכל שכבות העם, ולא מנותקים בחממות שלהם, הערכים שהם מאמינים בהם והרצון האמיתי שלהם בטוב יחלחל וישפיע לטובה.