בס"ד כה טבת תשע"ב
דרשה לפרשת וארא
הַמַּטֶּה שהופך לתנין
צריך הרבה יומרה כדי לנסות לפגוע במדינה דוקא בתחום שבו היא נחשבת הכי טובה בעולם. משה ואהרון רוצים לשכנע את פרעה להוציא את ישראל ממצרים, ובוחרים לשחק במגרש הביתי של המצרים: מעשי הכישוף.
בשבוע שעבר, כאשר פרעה סירב לשחרר את בני ישראל, משה כבר איים שיהיו לכך תוצאות חמורות: "נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱ-לֹקֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב". אם לא תשחרר אותנו, אומרים משה ואהרון, אנחנו נִיפַּגָע בדֶבֶר או בחרב. אמנם זו עשויה להיות מכה כלכלית על מצרים, שכל עבדיה ימותו, אבל כנראה שהאיום לא השאיר הרבה רושם על פרעה: הוא ידע שהוא תמיד יוכל למצוא עבדים חדשים.
השבוע משה ואהרון כבר מחליפים את הטון ומאיימים באופן ישיר על פרעה ועל עמו, ואף מגשימים את האיומים. אבל לפני האיומים, מגיעים משה ואהרון לפרעה ומראים לו את כוחם: "וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין". פרעה מיד קרא לחרטומים: "וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן, וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם". אמנם בסופו של דבר המַטֶה של אהרון בלע את המטות של החרטומים, אבל התחושה הכללית בסוף המפגש הזה היא של תיקו, וממילא: "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם". מה היתה התועלת בכל המעשה זה?
חז"ל (מנחות פה, א) אומרים שבאותה שעה פנו שני המכשפים הראשיים – יוחנא וממרא - אל משה בזלזול ושאלו אותו: "תבן אתה מכניס לעפריים?" אתה מנסה למכור קרח לאסקימואים! במדרש (שמות רבה ט, ו) מביאים חז"ל את הדברים מפיו של פרעה: "באותה שעה התחיל פרעה משחק עליהם ומקרקר אחריהם כתרנגולת ואומר להם: כך אותותיו של א-לוקיכם? בנוהג שבעולם בני אדם מוליכין פרקמטיא למקום שצריכין להם. כלום מביאין מורייס לאספמיא? דגים לעכו? אין אתם יודעין שכל הכשפים ברשותי הן? מיד שלח והביא תינוקות מן אסכולי שלהם ועשו אף הם כך, ולא עוד אלא קרא לאשתו ועשתה כך... אפילו התינוקות של ד' וה' שנים קרא ועשו כן".
מה היתה, אם כן, התועלת בטריק הזה? הרי אפילו ילדים בני ארבע וחמש יכולים היו לעשות זאת!
נדמה לי שהתשובה לכך היא שהיה פה מסר לפרעה על מה שעתיד להתרחש: התנין מסמל, כמובן, את פרעה. כך אמרו חז"ל (פסיקתא זוטרתא שמות ז, ט): "הוא תנין הוא נחש שאמר לו הקב"ה בסנה. לפי שנקרא פרעה תנין... לפיכך נהפך המַטֶה לפניו לתנין". הנביא (יחזקאל כט, ג) אומר: "הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו". כאשר המַטֶה של אהרון הופך לתנין, הוא רומז לכך שמשה ואהרון עתידים לשלוט בכל מה שפרעה יעשה, והוא יהיה כמו מטה בידם. פרעה קורא לחרטומים שהופכים גם הם את המַטֶה שלהם לתנין, וזה רמז לכך שבשלב הראשון הכח של פרעה עדיין עצמאי, והבחירה החפשית לא ניטלת ממנו. אבל אז המַטֶה של אהרון בולע את המטות שלהם, ומתברר שגם החרטומים עצמם יהפכו להיות חלק מהמַטֶה של אהרון.
זה היה רמז מקדים לכל מה שעתיד לקרות: בשלב הראשון משה ינסה לשכנע את פרעה, והחרטומים ינסו לעשות זאת מהצד השני. בשלב השני החרטומים ייעלמו לגמרי מהמפה, והבחירה החופשית של פרעה תישלל ממנו. כל הדברים הללו נרמזו בסיטואציה של השלכת המטות. לכן הקב"ה אומר למשה מיד אחר-כך, לפני מכת דם: "וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ (=שהוא התנין, כאמור) תִּקַּח בְּיָדֶךָ". כך אולי יבין פרעה שכל מה שקורה בעצם כבר נרמז לו לפני כן.
באופן דומה הסברנו את מה שקרה לבלעם בדרכו לקלל את ישראל: הוא רוכב על אתונו, אבל שלוש פעמים הוא מאבד את השליטה עליה. הוא מכה אותה ומנסה להחזיר אותה למסלול, כי הוא לא מבין שמה שעומד בדרכה הוא מלאך בלתי נראה. זה היה אמור לאותת לבלעם מה עתיד לקרות לו: היחס בין בלעם לאתון הוא כמו היחס בין בלק לבלעם: בלק ינסה לכוון אותו שלוש פעמים לקלל את ישראל, ויכעס מאוד כל פעם שבלעם יברך במקום לקלל, כי בלק לא מבין שיש כח בלתי נראה שמכריח את בלעם לברך את ישראל. אגב, מעניין לציין שחז"ל (תיקוני זהר קמב, א) אמרו ששני החרטומים שלעגו למשה ואהרון היו בניו של בלעם!
אחת מדרכי ההשגחה הא-לוקית היא לגלות לאדם ברמז את שעתיד לקרות לו, אבל כדי שזה לא יהיה 'סְפּוֹילֶר', האדם יוכל לפענח את הדברים רק במבט לאחור. אולי זו הסיבה לתחושת הדֶזֶ'ה ווּ שבה אדם מרגיש שהוא כבר היה בסיטואציה מסוימת בעבר, אבל אינו יודע מתי.
ומה שנכון לאדם הבודד נכון גם לעם: כל הנביאים שהתנבאו על אחרית הימים נתנו הרבה רמזים, אבל בסופו של דבר רק כשנראה בעינינו את התגשמות דברי הנביאים נבין באמת למה הם התכוונו.