בס"ד ג שבט תשע"ב
דרשה לפרשת בא
המכה הקשה ביותר לפרעה
כאשר פוליטיקאי לא רוצה לעשות משהו כי הוא חושש שזה יביא לסוף דרכו הפוליטית, אבל בכל זאת מופעלים עליו לחצים גדולים שהוא לא יכול לסרב להם, הוא ינסה להראות לכולם שהוא דוקא זה שיזם את המהלך הזה.
עד עכשיו המפגשים בין משה ואהרון לבין פרעה עוד היו רגועים ונינוחים, יחסית, והתנהלו ע"פ הקודים הדיפלומטיים הרגילים. אמנם היו אי-הסכמות, אבל זה דרכו של משא ומתן. מה שקורה בפרשתנו הוא קפיצת מדרגה. לאחר שמשה מזהיר את פרעה מפני מכת הארבה כתוב: "וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה". כותב הראב"ע: "והנה משה יצא מאת פרעה בלא רשותו". לא מדובר פה רק באזהרה על מכה צפויה, אלא בשבירת כל כללי הדיפלומטיה. אמנם הרמב"ן סובר שכך היה גם בכל שאר המכות, אך במכות הקודמות אין לכך רמז מן הכתובים. נראה שכאן הם הורידו את הכפפות.
מיד אח"כ פונים עבדי פרעה לפרעה ואומרים לו: "עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ? שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים!". הם מתכוונים, כמובן, לכך שפרעה צריך לשלח את בני ישראל, אבל אולי יש כאן גם רמז לכך שפרעה הוא זה שצריך לשלח את משה ואהרון, ואסור לעבור בשתיקה על העובדה שהם עזבו את הארמון בלא נטילת רשות. ואכן, מיד אח"כ כתוב: "וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן" לשיחה קצרה, שבסופה: "וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה". התוצאה היא אותה תוצאה. משה ואהרון יצאו מעם פרעה. אבל עכשיו אפשר לרשום בפרוטוקול שהם גורשו מהארמון ע"י פרעה ולא יצאו בטריקת דלת.
חלק מכבודו של פרעה הוא ששום דבר לא נעשה ללא אישורו. כפי שפרעה אמר ליוסף: "אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". איך אפשר לאכוף הוראה כזו?
בספר 'הנסיך הקטן' מתוארת דמותו של מלך השולט על כוכב שאין בו נפש חיה. הנסיך שואל את המלך על מי, אם כן, הוא שולט. עונה לו המלך שהוא שולט על כל היקום. שיטת הממשל שלו היא פשוטה: הוא מצוה על כולם לעשות בדיוק את מה שהם עושים בין כה וכה. כשהנסיך אינו רוצה להישאר יותר בכוכב, למורת רוחו של המלך, מחליט המלך למנות את הנסיך הקטן לשגריר שלו בעולם כולו, ולכן הוא מכריח אותו לעזוב את הכוכב. כך שולט המלך על העולם בלי לשנותו.
לפרעה חשוב שידעו ששום דבר אינו מתנהל בניגוד לרצונו. ראינו את זה עוד בספר בראשית: לאחר שיוסף אומר לאחיו שיגידו לאביו שיבוא לארץ מצרים: "וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ" אומר פרעה ליוסף: "וְאַתָּה צֻוֵּיתָ זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם וּבָאתֶם". ההוראה הרי כבר ניתנה בשם יוסף, אבל פרעה רוצה שזה יירשם על שמו. גם אחרי שהם מגיעים למצרים ומתיישבים בארץ גושן אומר יוסף לפרעה: "אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן". פרעה, בתגובה, אומר ליוסף: "אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא. בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ. יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן". הוא נותן הוראות לביצוע, אחרי שהפקודה כבר מבוצעת. הסיבה היא שאין זה מכבודו של פרעה שמישהו עושה משהו ללא הסכמתו.
על הרקע הזה אפשר להבין את המכה הגדולה שספג פרעה עוד לפני מכת בכורות. פרעה אומר למשה: "לֵךְ מֵעָלָי. הִשָּׁמֶר לְךָ. אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי, כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת". משה עונה לו: "כֵּן דִּבַּרְתָּ. לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ", אבל למרות זאת הוא אינו יוצא. פרעה גירש אותו, אבל הוא נשאר במקום. בו במקום הוא מקבל נבואה, ומיד אומר לפרעה: "כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם", ובסופו של דבר: "וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף". חז"ל (זבחים קב, א) אף הביאו דעה שהוא נתן לפרעה סטירה לפני שהוא יצא. בין אם היתה פה סטירה פיזית ובין אם לא – ודאי שהיתה סטירה בעצם העובדה שהתהפכו היוצרות: במקום שפרעה יגרש את משה, משה מחליט מתי הוא הולך.
ומה שנכון ביחס לגירושם של משה ואהרון מארמונו של פרעה נכון כמובן גם ביחס לגירושם של בני ישראל ממצרים. כשפרעה מבין שאין לו ברירה אלא לגרש את ישראל, הוא עדיין דואג שזה ייראה כפרויקט שלו. הוא מצוה את משה ואהרון: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי", ואפילו התורה מספרת: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם".
אבל האמת היא שאנחנו יודעים מי באמת אחראי לכל זה: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". "אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹקִים". יציאת מצרים היתה מהלך א-לוקי שתוכנן מאות שנים לפני הולדתו של פרעה, ופרעה היה בעצם כלי משחק בידיו של הקב"ה. מי שמכוון את ההסטוריה עוד לפני שהיא מתרחשת, הוא השליט האמיתי.