בס"ד יט שבט תשס"ו
17 בפברואר 06
דרשה לפרשת יתרו
הרשות המחוקקת והרשות השופטת
"אורח לרגע רואה כל פגע", כידוע. במיוחד כשמדובר בחותנת... אבל בפרשתנו מתברר שגם לחותן יש מה לומר ולייעץ בניהול הממלכה של החתן שלו. כיצד יתכן, באמת, שיתרו הבין את מה שמשה לא הבין מעצמו? בדרך כלל מבינים שהחידוש הגדול של יתרו היה הרעיון של ביזור סמכויות. משה חשב שהוא יסתדר אם הוא יהיה הדיין היחידי, ויתרו חידש לו את האפשרות להעניק לאחרים את היכולת לשפוט מכוחו של משה. הסבר זה קצת תמוה, שהרי ברור ששופט אחד אינו יכול לספק ששים ריבוא יהודים, שמתוכם לפחות כמה רבבות עורכי דין...
אך יש גם אפשרות אחרת להבין את הדברים. החידוש של יתרו לא היה בעניין הכמותי של מספר השופטים, אלא בהפרדת הרשויות: משה מסביר ליתרו את תפקידיו השונים, ומערבב בין שני התחומים שבהם הוא עוסק: "כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱ-לֹקִים. כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱ-לֹקִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו". מצד אחד יש כאן תפקיד של הוראת התורה, החוקים והמשפטים, ומצד שני השפיטה במקרים פרטיים. מספר פעמים לאורך הפרשה לא ברור אם המלה 'א-לוקים' מתייחסת לקב"ה או לשופט. על כך אומר יתרו: "לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ, כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ". מה פירוש המלים 'נָבֹל תִּבֹּל'? -בדרך כלל מבינים כמו רש"י שהכוונה היא שמשה יתעייף מאוד (כמו פרח שנובל) אם הוא יעבוד שתים עשרה שעות ביממה. אך הרשב"ם כותב על המלים 'נָבֹל תִּבֹּל': כמו "וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם" ממגדל בבל- כלומר מלשון בלבול. גם אתה וגם העם מתבלבלים מכך שאתה גם השופט וגם זה שאחראי על ניסוח החוקים. יש להפריד בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת.
המחוקק צריך להכתיב כללים ברורים. אך לנגד עיניו של המחוקק לעולם לא יהיו כל האפשרויות והתרחישים האפשריים. השופט, לעומתו, דן את האנשים העומדים לפניו, ורק הם עומדים לנגד עיניו. הוא ישפוט אותם, כמובן, ע"פ הכללים שהוכתבו לו מהמחוקק, באופן שהוא מפרש אותם, אך הוא לעולם לא ישכתב את החוקים או יחלוק עליהם. החוק צריך להיות מדוייק מספיק כדי לכלול את כל האפשרויות, אך גם לתת לשופט את היכולת להתגמש בעת הצורך.
במדינת ישראל קיימת מערכת משפט קונטיננטלית. אחד הדברים שזה אומר הוא שהשופט הוא גם מחוקק במובן מצומצם. כל מקרה שבו הוא ידון, יהפוך להיות תקדים, ושופטים שאינם בדרגה גבוהה ממנו יצטרכו להתחשב בפסיקתו, ולא יוכלו לפרש את החוק אחרת מהצורה שהוא פירש אותו. זה מעניק לשופט כח גדול, שבהחלט מובן מכיון שאי אפשר ללכת אל המחוקק על כל מקרה.
אך כשמדובר בתורה, הדברים אינם פשוטים כלל וכלל: האם דיין יכול ליצור תקדימים משפטיים ולקבוע שזו היא כוונת המחוקק? הרי כאן המחוקק אינו בשר ודם כמונו, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו! והאם יש מי שמתיימר להבין את עומק כוונתו של הקב"ה? יתרה מזו: אולי אפילו אין לדיין סמכות לפרש את החוק, כל עוד אפשר לשאול את המחוקק בעצמו!
יכול להיות שזה מה שגרם למשה לדון את כל העם בעצמו. הוא יכול לקבל נבואה בכל עת, ומכיון שיש לו קשר ישיר עם המחוקק, הוא מקבל אישור מהמחוקק על כל מקרה ומקרה. יתרו עוזר למשה להתקדם שלב בהורדת התורה מהשמיים לארץ. הוא אומר שאפשר להעניק מכוחו של משה גם לשופטים אחרים, שיש להם את הזכות לפרש את החוקים. אך עדיין אם ישנו מקרה קשה- צריך לחזור אל המחוקק ולשאול אותו למה היתה כוונתו.
השלב הבא בהתבגרות של עם ישראל הוא כאשר משה כבר לא היה קיים, ואז ניתנה לדיינים גם היכולת לפרש את החוקים וגם ליצור תקדימים באופן עצמאי. הענף הפורה ביותר בארון הספרים היהודי הוא ספרות השו"ת, שהיא יצירה של תקדימים שמשמשים בסיס למקרים הבאים.
כשתינוק נולד, הוא עדיין לא יודע ללכת. צריך להרים אותו לכל מקום. לאט לאט אפשר לתת לו להתחיל ללכת, אך עדיין יש לאחוז בידו. כשהוא מתבגר, הוא כבר יכול ללכת לבד. תפיסתו הראשונית של משה היתה שהוא צריך לדון את כל המשפטים, מכיון שעם ישראל אינו יכול לדון בעצמו. יתרו חידש את האפשרות לתת להם יד - שמשה יטפל בכל המקרים החדשים, בעוד הדיינים ידונו במקרים הפשוטים יותר. השלב השלישי יהיה לאחר מותו של משה, כשייקבע לדורות הכלל של "לא בשמים היא" - וממילא לדיינים ולרבנים ישנה סמכות לקבוע את הכללים גם אם זו לא היתה כוונת המחוקק בהתחלה, כדברי חז"ל בסיפור על תנורו של עכנאי (בבא מציעא נט, ב): "נצחוני בניי".