בס"ד ב מרחשון תשס"ו
4 בנובמבר 05
דרשה לפרשת נח
העולם החדש
התורה אינה עיתון. אילו היא היתה עיתון, אני בטוח שהיא היתה טורחת לכתוב לנו כמה סיפורים פיקנטיים על הצורה שבה גייס נח את כל בעלי החיים לתיבה, איך הוא שיכנע אותם להיכנס לתוכה, איך טיפל בהם ואיך שכנע אותם לצאת באופן מסודר בסוף. אבל כל הפרטים האלה נחסכו מאיתנו. אנחנו גם לא יודעים מה היה הסדר של בעלי החיים שבאו אל התיבה ושיצאו ממנה. הדבר היחיד שאנחנו יודעים הוא שבדרך החוצה - שני הראשונים שיצאו היו העורב והיונה. במה זכו דוקא הן? - מן הסתם אחרי חורף כזה ארוך בתיבה, נח פחד שאולי יש להן שפעת ורצה להיפטר מהן...
האמת היא שכל הסיפור של שילוח העורב והיונה תמוה מאוד. בשביל מה היה צריך נח לשלוח אותן? - מסתבר שהבעיה היתה שהדלת נבנתה בצדה של התיבה, בחלק שעדיין היה שקוע במים בעת שנחה התיבה על הרי אררט, ונח ידע שאם הוא יפתח את הדלת, המים יחדרו פנימה. לכן הדרך היחידה שלו לדעת מה קורה בחוץ היתה לפתוח את החלון שבגג התיבה, אך משם הוא לא יכול היה לראות מה קורה על הארץ, שהרי החלון נמצא למעלה, ולכן כל מה שהוא יכול היה לעשות הוא לשלוח תצפיתנים שידווחו לו מה נעשה שם. לכאורה יש פה טעות רצינית מאוד בתכנון: האם לא יכול היה נח לעשות חלון בצד, או לחילופין לעשות דלת בסיפון העליון? מאה ועשרים שנה הוא תכנן ובנה אותה, ולא יצא לו לחשוב על הבעיה הפשוטה הזו? - התשובה לכך היא, כמובן, שהקב"ה נתן לו את המפרט המלא של התיבה, והוא הדגיש בפירוש: "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים" - החלון יהיה למעלה, והדלת למטה. אך אם כן חוזרת השאלה על הקב"ה: מדוע הוא לא נתן לנח אפשרות פשוטה יותר לראות אם אפשר כבר לצאת מן התיבה? נראה שהתשובה היא שהקב"ה רצה לבודד את נח מהעולם באופן מוחלט. לכן הוא גם אינו יכול לצאת מהתיבה עד שהקב"ה אומר לו בפירוש שהוא רשאי לצאת. מהי משמעות הדברים?
המבול, כידוע, לא הרג רק את האנשים. הוא הרג גם את מרבית בעלי החיים, גם את הצמחיה, ואפילו את גרמי השמים הוא הסיט ממסלולם, לפי חז"ל. לכן בסוף המבול צריך הקב"ה להבטיח: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ". העולם שאחרי המבול הוא עולם חדש, ולכן ניתן לראות הקבלה בולטת מאוד בין התיאור של סוף המבול לבריאת העולם. הפסוק הראשון שמסמל את סוף המבול הוא: "וַיַּעֲבֵר אֱ-לֹקִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם", והוא כמובן מזכיר את היום הראשון שבבריאה: "וְרוּחַ אֱ-לֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". השלב הבא הוא ההפרדה בין המים העליונים למים התחתונים: "וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם, וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם", והוא כמובן מקביל ליום השני. השלב השלישי הוא כשנראים ראשי ההרים, שהוא המקביל ל'ותיראה היבשה'. אח"כ היונה מוצאת את עלה הזית. היונה עצמה חוזרת אל התיבה, כי עדיין לא הגענו ליום החמישי שבו נבראו העופות, אבל עלה הזית שבפיה משמש ראיה לכך שהתקדמנו אל החלק השני של היום השלישי של הבריאה, שכן עולם הצומח שוב קיים. כשהיונה מגיעה אל נח, הזמן הוא "לְעֵת עֶרֶב", וזה אומר שהיום והלילה חזרו למסלולם - מקביל ליום הרביעי של הבריאה. השלב הבא הוא כאשר היונה כבר אינה חוזרת אל התיבה, היות והיא מצאה את מקומה בעולם החדש. זה אומר שהגענו אל היום החמישי שבבריאת העולם.
עכשיו פונה הקב"ה אל נח ואומר לו שהגיע הזמן לצאת מן התיבה. האדם יכול להיברא מחדש, שהרי העולם כבר חזר למסלולו והכל מוכן. ביחד עם האדם יוצאים גם כל בעלי החיים שנבראו ביום הששי, ובכך מסתיימת הבריאה החדשה של העולם. עכשיו גם מגיעה הברכה של הקב"ה לאדם, ממש כפי שנאמרה בעת בריאתו: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ". עד עכשיו לא יכול היה האדם אפילו לראות מה קורה בעולם, כי האדם צריך לבוא אל עולם שכולו מתוקן.
הגבולות הם ברורים: בכל תהליך הבריאה אין מקום להתערבותו של האדם. אך לאחר הבריאה, האחריות המלאה לכל מה שקורה בעולם היא בידי האדם. וממש כמו בגן עדן, מהר מאוד מתרחשת הנפילה הגדולה - הפעם בגלל היין. מסתבר שגם הנפילה הזו היא שלב הכרחי בהשתלבותו של האדם בעולם. כמו תינוק שלא יוכל ללמוד ללכת אם לא יפול. ההבדל בין העולם הישן לעולם החדש הוא שבעולם החדש קמים מהנפילה הזו. נח כבר לא מגורש מהעולם אלא מתעורר מהשכרות, לומד את הלקח ומתחיל ליישב את העולם. ההבדל בין העולם החרב לעולם הנבנה אינו בנפילתו של האדם, אלא ביכולתו לקום ממנה.