בס"ד ה אדר א תשס"ג
7 בפברואר 03
דרשה לפרשת תרומה:
המשכן כבלון תקשורתי
בשבוע שעבר שמע עם ישראל בשורה קשה מאוד. אל"מ אילן רמון ז"ל, האסטרונאוט הישראלי הראשון, נספה בתאונה בדרכו חזרה מהחלל. מצב הרוח הלאומי ירד פלאים. לכאורה, חוינו אסונות גדולים מאלה בשנתיים האחרונות. משפחות שנהרסו, ילדים שנרצחו, תאונות דרכים קשות. למה האסון הזה נתן לנו הרגשה קשה כל כך?
נראה לי ששתי תשובות בדבר: ראשית, העיסוק התקשורתי הרחב שהיה סביב שיגורו לחלל. הראיונות והחשיפה הרחבה שניתנו בתקופה האחרונה לכל מי שהכיר אותו גרמו לכולם להרגיש כאילו הוא חבר שלנו. אני חייב להודות שעד ששמעתי על מותו הטראגי הרגשתי שהעיסוק בדמותו, תולדות חייו וחוויות הילדות של אילן רמון היו מוגזמות מאוד. לאחר מעשה, זו היתה הסיבה להרגשה הקשה שליוותה אותנו בשבוע האחרון. כאילו מישהו שהכרנו מקרוב מאוד נספה באופן פתאומי. הגאוה הלאומית שנדחסה לדמותו של אדם אחד, קרסה והתפוצצה.
הסיבה השניה שמותו של אילן רמון היה קשה לכולנו, היא העובדה שהוא עצמו טרח לומר שהוא מייצג אותי ואותך. על אף שלא היה מעולם דתי, הוא החליט שהוא רוצה לאכול כשר, לקדש בליל שבת, ולומר שמע ישראל כשראה את ירושלים מהחלל. הוא לקח איתו ספר תורה קטן, ציור של ילד מהשואה, דגלי ישראל ועוד הרבה דברים שנועדו לייצג אותנו בחלל. דגל ישראל הקטן שהוטבע על חליפת החלל שלו, נתן תחושת שייכות לכולנו.
נדמה לי שהעיסוק הנרחב במשכן ובכליו, אמור לגרום לאותה הרגשה.
המשכן עצמו, אין לו כל חשיבות. 'אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי?' העיסוק התקשורתי הנרחב (מעל ארבע פרשיות לבניה עצמה, ותיאור נרחב של רגע חנוכת המשכן ועוד ועוד) הוא מעבר לכל פרופורציה. בשביל מה לתאר כל כך הרבה את אותו דבר שבכלל לא החזיק מעמד? הרי לעולם לא נראה יותר את המשכן, ומה אכפת לי בדיוק גודלו, כליו, וחומרי הגלם שממנו נבנה? התיאור של האנשים שבנו אותו, משקל הזהב וצורת ההרכבה נראים מוגזמים מאוד בתורה שבה חוסכים במלים ובאותיות.
המשכן אמור לייצג כל אחד מעם ישראל. את התרומות הגדולות, אמנם, תרמו הנשיאים, ורק העשירים יכולים היו לתרום זהב ועורות אילים. אבל יסודות המשכן היו בנויים דוקא על הכסף. אותו כסף הגיע למשכן ממטבעות מחצית השקל שנתן כל אחד מישראל. כל אחד יכול להצביע על המשכן ולומר: זה החלק שלי במשכן. המטבע שאני נתתי הותך ונעשה חלק מהאדנים האלה, או חלק מהווים שמחזיקים את קלעי החצר. למשה רבינו לא היתה בעיה לגייס כסף בשביל לעשות אדנים למשכן. הרי רשימת התרומות כללה זהב, אבנים יקרות ושמנים יקרים. האם יש בעיה להשיג תורמים שיתרמו את האדנים? –ודאי שלא. אבל הקב"ה רצה שדוקא האדנים לא יבואו מתרומה של העשירים. דוקא האדנים, היסודות של המשכן, צריכים לבוא ממקום שבו כולם שוים. לכולם יש חלק, וכולם מרגישים קשר אישי למשכן.
העיסוק הנרחב במשכן, מעבר לכל פרופורציה, עם ההדגשה שהוא היה שייך לכולנו, נועד לגרום לנו את אותה הרגשה שנגרמה לנו עקב מותו של אילן רמון: שכולנו נרגיש את החוסר העצום עם אובדנו של המשכן, ועם חורבן המקדש. הדברים האלה, שאנחנו כל כך מכירים, וכל כך מרגישים שייכים אליהם, כבר אינם בידינו, ולא נותר לנו אלא להתפלל שהם יחזרו אלינו. ככל שנעסוק יותר בתיאור כלי הקודש, נתגעגע יותר לאותה תקופה, ונשאף להחזיר את הימים ההם. וככל שנשאף לכך, מהר יותר נזכה לכך.