בס"ד כח אדר תשס"א
22 במרץ 01
דרשה לפרשת ויקהל
חכמת לב
פרשיות ויקהל פקודי הן העתק כמעט מדויק של פרשיות תרומה תצוה. זהו דבר נדיר מאוד בתורה, שבה אנו דורשים כתרי אותיות, והנה במקום לכתוב: "ויעש בצלאל ככל אשר ציוה ה' את משה", כתובים כל הפרטים פעם שניה. דברים דומים רואים אנו בתיאור של עבד אברהם כשפוגש את רבקה, ושם הוא חוזר על כל הסיפור פעם שניה, וכן בקרבנות הנשיאים, שם כל הקרבנות מפורטים למרות שאפשר היה לכתוב מה הביא כל אחד.
בעצם, בחזרה כמעט מדוייקת על משהו יותר מפעם אחת, יש שתי אפשרויות: או שהמטרה היא להדגיש את הזהות, או שהכוונה היא להדגיש הבדלים קטנים שכמעט נעלמים מהעין. בסיפור עבד אברהם היה חשוב לכתוב את הכל פעמיים, כדי שנוכל לדייק דוקא מן ההבדלים בין מה שהיה באמת לבין מה שאמר העבד, וכמו שדרשו חז"ל: "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים". במקרה של הנשיאים נכתבו הדברים שנים עשר פעמים באופן זהה לגמרי, כדי שנלמד שכל אחד נדב את הנדבה באופן אישי, ואין זה קרבן כוללני. בקרבנות החג של סוכות, כל הקרבנות זהים מלבד מספר הפרים, וגם שם למדו חז"ל דוקא מההבדלים הדקים את ניסוך המים בסוכות, מהאותיות מ"ם - ונסכיהם, יו"ד - ונסכיה ומ"ם- כמשפטם.
מהו המצב בפרשיות שלפנינו? האם יש כאן חזרה מדוייקת, או דוקא הבדלים קטנים שבאים ללמד דבר מסויים? -אומרים לנו חז"ל שיש כאן שינוי מהותי בין מה שאמר הקב"ה למשה לבין מה שנעשה בפועל: הקב"ה אמר למשה לבנות את הכלים לפי הסדר הזה: ארון, כפורת, שולחן, מנורה, יריעות, קרשים, פרוכת, מזבח וחצר. לעומת זאת בצלאל בונה קודם את המבנה עצמו, ורק אח"כ את הכלים. כך דרשו חז"ל את שמו של בצלאל, שאמר לו משה: האם בצל -ל היית כשאמר לי לעשות את הדברים לפי הסדר הזה? כיצד ידעת שזהו הסדר הנכון?
אך לכאורה לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שבאמת קודם צריך לבנות את הבית שלתוכו ייכנסו כלי המשכן. ומדוע, אם כן, נצטוה משה רבינו קודם בכלים?
התשובה לכך היא שהכלים מסודרים בעת הציווי, לפי סדר החשיבות שלהם. הארון הוא מרכז המשכן, שהרי בו נועד ה' לבני ישראל. גוף המשכן נועד רק להוות בית לארון הברית, ולכן אין לכתוב אותו בראש הציווי. הקב"ה לא נתן למשה הוראות לביצוע, אלא הבהרת חשיבות בניית המשכן, ותכנית כוללת.
ואולם, בצלאל, כשהוא מגיע לשלב הביצועי, הוא צריך לתרגם את הציוויים הרעיוניים למעשים. הוא צריך לראות את התכנית בשלמותה, ולפי זה לתכנן את הבניה. אם הוא היה עובר פרט פרט על מה שנצטוה משה, ובונה אותו, המשכן לא היה נבנה כמו שצריך. קודם כל צריך לראות את התמונה בכללותה, ואח"כ להתחיל לתכנן את הפרטים.
פעמים רבות אנחנו נתפסים לנקודה כלשהי שמאוד חשוב לעשות אותה, אך מתעלמים מכל המסגרת הכוללת שבתוכה אותו פרט נמצא. מחליטים שרוצים לקיים מצוה כלשהיא, ובדרך רומסים הרבה מאוד מצוות אחרות. רוצים לעשות משהו טוב לרווחת כולם, אבל בדרך רומסים את כבודם ורצונם של אנשים רבים.
לפני שעושים מעשה כלשהו, צריך לחשוב טוב מאוד על כל התמונה הכוללת. לא רק הפרט הזה, שאותו אני רוצה לתקן, אלא התמונה השלמה.
אין זה דבר קל. דבר זה מצריך חכמת לב. הביטוי חכמת לב מופיע בפרשתנו כמה וכמה פעמים. היו נשים חכמות לב שטוו, ובצלאל היה חכם לב, ובכלל כל עושי המלאכה היו חכמי לב. זהו ביטוי מעניין מאוד: אנו נוטים לייחס את החכמה לשכל, ואת הרגש ללב. אולי יש כאן שילוב נדיר של חכמה עם רגש. לא מספיק להיות חכם בשכל, צריך גם להיות חכם בלב. זו היתה המעלה הגדולה של בצלאל, ובזכותה הוא זכה לבנות את המשכן.
גם מאות שנים אחריו, כשימלוך המלך שלמה על ישראל, הוא יבקש דבר אחד בלבד: "לב להבין". בזכות ההבנה בלב - ולא בשכל - הוא יזכה גם לבנות את בית המקדש.