בס"ד ל אדר א תשס"ה
11 במרץ 05
דרשה לפרשת פקודי:
המחדל בחנוכת המשכן
עליי להודות שטרם הספקתי לקרוא את הדו"ח של טליה ששון על הבניה היהודית ביש"ע, אבל סביר להניח שהוא נראה פחות או יותר כמו פרשת פקודי: בדיקה מפורטת לגבי מקורות התקציב, למה הוא שימש, מי אישר את זה ומי ביצע את זה בפועל. ההבדל הוא, כמובן, רק בשורה התחתונה: האם אנחנו גאים במה שיצא בסוף, או שאנחנו מתביישים בזה. סביר להניח שאותו דו"ח, לו היה נכתב לפני מאה שנה, היה מכתיר את כוכביו בתארי כבוד כמו זה של יהושע חנקין או הברון רוטשילד, אבל כיום מטרת הדו"ח היא כדי למצות את ההליכים המשפטיים והציבוריים כנגד אותם 'פושעים'.
את חנוכת המשכן לא היה צריך להסתיר. אמנם גם הוא, ככל ההתנחלויות, נבנה כמבנה טרומי, עם חלום רחוק על מבנה קבע כשיגיעו כל האישורים, אבל בחנוכת המשכן היתה אוירת אחדות נפלאה בעם. סביר להניח שטקס חנוכת המשכן היה אירוע מרשים לא פחות מסיום הש"ס שחגגו כל כך הרבה קהילות בשבוע שעבר. הצוות שהכין את האירוע עבד, מן הסתם, זמן רב כדי שהאירוע ידפוק כמו שעון, וכל הפרטים הקטנים ביותר נסגרו באופן שלא יאפשר פאשלה באמצע הטקס המרשים.
והנה, בזמן האירוע הגדול, ממש בעיצומו, אנו מוצאים את הפסוק המפתיע הזה: "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן"... מסופר על בית הכנסת הרפורמי בוינה, שהיה מפואר מאוד. מעל שער בית הכנסת היו חקוקות המלים מתוך הפסוק הזה: "וכבוד ה' מלא את המשכן". עבר שם המהרי"ץ חיות ואמר: חבל שהם לא ציטטו את הפסוק מתחילתו, שם נאמר שמשה לא יכול היה להיכנס לשם... איך קרה שבטקס הכי חשוב בחייו של משה, הטקס שבו הוא אמור לחנוך את המשכן, הוא אינו יכול להיכנס?
לפני שמאשימים את המארגנים שלא לקחו בחשבון את נושא זיהום האויר, כדאי לדעת את הכלל הידוע, שטעות שנעשתה פעם אחת – נסלחת, אך בפעם השניה זה כבר מחדל. ובכל אופן, בפעם השניה שמגיעים בדיוק לאותו מצב, חוזר הפסוק באופן כמעט זהה. כך נאמר בחנוכת בית המקדש שבנה שלמה (מל"א ח, יא): "וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'". אחרי כל ההכנות של הכהנים, חלוקתם למשמרות, גיוס כל המשמרות לכבוד האירוע הגדול, והנה שוב אי אפשר להפעיל את בית המקדש, בדיוק כפי שאי אפשר היה לעשות במשכן.
ההבדל בין התיאור בחנוכת המשכן לתיאור בחנוכת בית המקדש הוא בתגובה. במשכן אין שום תגובה לעובדה שמשה אינו יכול להיכנס. אך לאחר שהדבר קורה בפעם השניה, שלמה מבין שיש כאן מבנה קבוע. תגובתו המיידית היא: "אָז אָמַר שְׁלֹמֹה: ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל". מסתבר שהערפל הוא חלק מהתכנית. הערפל הזה הוא אותו ערפל ששכן על הר סיני, ובו ה' הזהיר את העם שוב ושוב שאף אחד לא יעיז לעלות אל הר סיני. אמנם משה עלה אל ההר, אך הוא לא עשה כן במדרגה של אדם פשוט. לצורך השהיה בהר הוא היה צריך לצום ארבעים יום וארבעים לילה. המקום שבו ה' שוכן חייב להיות רחוק מכל הגשמה.
אולי יש פה הרחקה מהעולם האלילי, שבו לאדם יש תפקיד חשוב בהורדת הרוחות לאמצעים הגשמיים. האדם מגיש קרבנות, האדם עורך טקסים, האדם מדלג על המפתן, כל הדברים האלה נעשים כדי שהאלים ייכנסו לתוך אותם פסלים. אך ביהדות המצב הוא הפוך. ביום השראת השכינה האדם בכלל לא יכול לעשות כלום. הכהנים אינם יכולים להתקרב לבית המקדש, כשם שמשה אינו יכול להתקרב למשכן. השכינה שורה על המשכן ועל בית המקדש – לא בזכות מעשיהם של ישראל, אלא למרות ישראל.
אבל יכול להיות שיש פה גם מסר חשוב לעם ישראל: מרוב עיסוק במשכן ובמקדש, אתם עלולים להגיע למצב שבו בית המקדש יהיה בשבילכם מקום עבודת הקרבנות. הקב"ה בא להדגיש שזו אינה מטרתו של המשכן, כמו גם של בית המקדש בעתיד. גם אם רוב העיסוק במקום זה הוא עבודת הקרבנות, אסור לשכוח מה היא התכלית של המבנה: השראת השכינה בעם ישראל.
לכן בטקס חנוכת המשכן והמקדש, האנשים שהיו אמורים להקריב קרבנות אינם יכולים לגשת. הקב"ה רומז פה למה שיצעקו מאוחר יותר כל הנביאים: אין להתרכז בקרבנות שבבית המקדש, אלא בהשראת השכינה בעם ישראל. אם נהיה ראויים להשכנת שכינתו בתוכנו, נהיה ראויים להקריב את קרבנותינו בבית המקדש.